פרק שני, מאת: יובל צור*
דברים שאפשר לעשות בשלוש שניות: לשתות כוס מים, לאכול קרמבו, צעד וחצי וסל ניצחון, לירות צרור באם-16, להגיד "אני אוהב אותך", לרוץ שלושה צעדים, לנשום עמוק ולהירגע.
תהליך הכשרה של טיס: זה מתחיל בקורס טיס. שם לומדים לטוס. קורס של שנתיים בימים ההם, שלוש שנים כיום. בסוף הקורס מוסמכים כאנשי צוות אוויר כל אחד במקצועו - במסוקים – טייסים או נווטים, מקבלים כנפי טיסה ודרגות קצונה. אבל, זה ממש עוד לא נגמר, אפילו לא קרוב לזה... מיד אחרי קורס טיס – עוד קורס: קא"מ, להכשרה להפעלה מבצעית של המסוק. במסגרת זו מוסמכים כטייסי משנה ומתחילים פעילות כטייסי משנה, והמשך הכשרה. היעד הראשון קברניטאות. הכשרה הנמשכת כשנה - שנה וחצי ובסופה מבחן קברניטאות. מי שעבר אותו הוסמך כקברניט. אחרי תקופה נוספת יוסמך כקברניט מבצעי. מפקד מסוק ומפקד משימה לכל דבר ועניין, קרוב לשנתיים מתום קורס טיס מסתיימת ההכשרה, אך עדיין יש הרבה מה ללמוד. קברניט צעיר כמו נהג צעיר... חלק מהקברניטים גם עוברים הכשרה נוספת והסמכה כמובילים, ואז יהיו אחראים על הובלת מספר מסוקים למשימה. מובילים הם בדרך כלל טייסים בכירים וותיקים, ודעתם נחשבת בטייסת.
אבא שלי היה מפקד טייסת. במלחמת יום הכיפורים. אני רק שמעתי על זה סיפורים. הסיפור הראשון הוא שנולדתי אחרי המלחמה - "אנחנו הילדים של חורף, שנת 73". אבא שלי עזב אז את הצבא וחזר לקיבוץ, ליוטבתה, שם נולדתי וגדלתי. הוא המשיך לנסוע לטייסת כל שבוע, ואני זוכר את חבריו הטייסים שהיו עוצרים אצלנו בדרך אל או מאילת. הרבה צחוק, סיגריות ובירה היו שם כשהגיע אליו מישהו מחבריו הותיקים. אבא היה גיבור, ככה סיפרו לי חבריו, הם העריצו אותו.
הנה אני מספר על אבא, לא ברור לי למה אני לא יכול להימנע מזה. כל חיי ניסיתי להימנע מלספר עליו, הערצתי את הגבורה שלו והתביישתי בגבורה שלו, זה הביך אותי, והרגלים שלי רעדו. גם אני רציתי להיות מין חבר ותיק שלו, אבל איתי הוא לא צחק ולא שתה. הוא בעיקר שתק, וענני עשן לבן-אפור היו מסתלסלים סביבו. "תסמוך רק על עצמך" היה אומר לי, "ואל תוותר לעצמך" הוסיף. הוא לא ויתר לי. אף פעם. תמיד דרש יותר. הלימודים לא עניינו אותו, רק עבודה, תרומה לקיבוץ, ספורט. עד גיל 16, כשהגעתי לגובה שלו – לא הצלחתי לנצח אותו בכדורסל, ואז הפסקנו לשחק. אם קיבלתי מכה במשחק הוא לא היה עוצר, נדמה לי שלפעמים היה משחק חזק בכוונה, כדי לחשל אותי. הוא התעניין הרבה בעבודה שלי בקיבוץ, מה עשיתי, כמה שעות, ואיך הצלחתי – אם בעבודה במטע התמרים, או מאוחר יותר כשעבדתי ברפת הגדולה של הקיבוץ. אבא בתקופה ההיא היה מזכיר הקיבוץ, תפקיד שאף אחד לא רצה לעשות אבל "החברים ביקשו, אז לא יכולתי לסרב". שמונה שנים הוא נשא בעול התפקיד, רק היום כשבגרתי אני מתחיל להבין כמה זה היה קשה. ממנו למדתי את העיקרון הקיבוצי החזק מכולם - לעשות את מה ש"צריך", שהקיבוץ רוצה שתעשה. זה הסתדר לי כשקיבלתי את הזימון למיונים לקורס טיס, התחברו לי יחד מה שאני רוצה, שהקיבוץ מעריך, ושאבא יהיה גאה.
בהתחלה דווקא הכל נראה מבטיח. עברתי בהצלחה את המבדקים לקורס טיס, וגם תחילת הקורס היתה קלה. אני גדול וחזק, והייתי בכושר טוב. הטירונות והמסעות לא היוו בעיה, והצלחתי להסתדר גם עם טיסות המיון והלימודים. אחרי שנה התחילו הבעיות. הייתי במגמת ההכשרה לטייסי קרב, בראשוני קרב. פתאום נהיה קשה. כששביט, מפקד הטייסת שלי בראשוני קרב, קרא לי למשרד שלו הייתי מודאג קצת. כשהוא אמר בטון ענייני ויבש: "תשמע אלעד, אנחנו חושבים שיותר נכון בשבילך לעבור למסוקים", הלב שלי החל דופק במהירות, הפסקתי להרגיש את הבטן, הרגלים רעדו לי, מזל שישבתי.
אבא שלי היה טייס קרב. אני כבר לא.
"תבין" שביט המשיך "אנחנו מרגישים, אני בטוח שגם אתה מרגיש, שהמטוס יותר מהיר ממך, אתה לא מצליח לעמוד בקצב, זה לא אומר עליך שום דבר. אתה בחור מוכשר, וגם זריז, רק לא מספיק זריז כדי להיות טייס קרב" אמר וחייך חיוך עקום. הרגשתי שהוא לא מתכוון אלא מדקלם. זה לא אומר עלי??? בטח שזה אומר. זה אומר, זה אומר... זה אומר ש... איך אני חוזר לאבא לקיבוץ??? אני מחייך בחזרה חיוך מאולץ. "אני יכול עוד לעשות משהו? לקבל עוד צ'אנס? תבין, אני רוצה להיות טייס קרב. מוכרח. רק קרב."
"אלעד, תבין. זו ההחלטה שלנו, אתה לא מתאים להיות טייס קרב. חוץ מזה - תעשה מה שאתה רוצה".
מה יש לעשות? המשכתי. עשיתי מה שצריך, מה שהמדריכים בקורס טיס רצו שאעשה. עברתי למסוקים. כשסיפרתי לאבא ראיתי את האכזבה בפניו החתומות. להפתעתי הוא חיבק אותי ואמר לי: "אל תוותר, גם במסוקים צריך טייסים טובים". אם הייתי יודע שאזכה לחיבוק ממנו, הייתי עובר למסוקים עוד שלוש פעמים... אני לא אאכזב אותו יותר. אהיה טייס מסוקים טוב, ומפקד טייסת. שום דבר לא יעצור אותי. אבא יהיה גאה בי.
המשך הקורס היה לי קל. קצב הטיסה במסוקים באמת התאים לי, וההטסה עצמה הלכה לי בקלות יחסית. סיימתי את הקורס כטייס מסוקים, והתחלתי את ההכשרה לקברניטאות בטייסת.
הגעתי לסופה של ההכשרה, למבחן קברניטאות.
כששחק, מפקד הטייסת שלי קרא לי לחדרו אחרי המבחן ואמר לי שנכשלתי, הגוף שלי הגיב עוד לפני שהבנתי את משמעות המילים. הכרתי כבר את התחושה - דפיקות הלב, הבטן נעלמה לי, הרגליים כמעט וקרסו. נגמר האוויר... כאב חד ועמוק, כאב הכישלון. החלומות שמתנפצים, חלומות שבריריים, רכים, גלים המתנפצים על שובר הגלים ולעולם לא יגיעו לחוף. אני חייב להגיב, לא לוותר, להתמודד.
"שלוש שניות, זה הכול, שלוש שניות זה כלום אני אומר לך" אני מתחנן על חיי.
"אלעד, אני מוטרד, גור אומר שממש קפאת" עונה לי שחק. אני מקווה שזו שיחת נזיפה ולא הדחה. גור בחן אותי במבחן הקברניטאות. הבוחן מדמה תקלות טכניות, מערים קשיים ומייצר דילמות לאורך כל הטיסה, ואתה כקברניט צריך לדעת להתמודד. כשתהיה לבד שם, זה יהיה יותר קשה. אלה חוקי המשחק. אבל כשגיליתי שהציבו את גור לטוס איתי במבחן ממש נבהלתי. הוא נחשב לאחד המדריכים הקשוחים בטייסת, מלחיץ ועצבני, מתנשא. אנחנו, הצעירים מאוד לא אהבנו לטוס איתו. אבל לא חשבתי אפילו שהוא עלול להכשיל אותי. גור הבנזונה.
שחק ממשיך ונוזף בי: "אתה יודע מה יכול לקרות בשלוש שניות? המסוק יתפרק לך בידיים, אתה תפגע בקרקע בטיסה נמוכה - אסור לך לקפוא, אתה מוכרח להיות ערני, להגיב במהירות". נו, באמת, במהירות... אם היינו מהירים היינו טייסי קרב, בא לי לסתום לו את הפה, אבל אני מכריח את עצמי לשתוק. לנשום עמוק ולהירגע, לקבל את המכה שהוא נותן לי, ורק לקוות שייתן לי צ'אנס נוסף. "שחק, תן לי עוד צ'אנס, אני מבין אותך. טעיתי. זה לא יקרה יותר" יש. יצא לי משפט של צוות אוויר, ככה מדברים בטייסת: עשית טעות? תודה. תדבר על זה. תקבל כמו גבר את העונש ותפיק את הלקחים. זה קוד ההתנהגות. לומדים אותו עוד בקורס טיס. לפחות ככה מצופים להתנהג הזוטרים, שזה אני, אבל הותיקים והבכירים, להם לפעמים יש קוד שונה, ואולי הם מגדירים אחרת מהי "טעות" (לא משהו שהם עושים...), אני עוד לא למדתי את הקוד הזה.
גור הבנזונה, הוא אחד מהבכירים האלה, מוביל, מילואימניק, מהנדס בהיי-טק. רמת-שרוני מלא ביטחון עצמי, שהבלורית שלו תמיד מסורקת לצד ועל פניו חיוך-חצי-חיוך-מין-מזלזל-כזה. לא מזיע ולא מתלכלך. אבל מה? הצליח בגדול עם האדישות שלו במלחמה בלבנון כשביצע כמה חילוצים תחת אש. האמת? אני די מקנא בו, הייתי רוצה להיות כמוהו - רק שאין לי סיכוי. אני הקיבוצניק שרק יודע להזיע ולעבוד קשה, ושום-דבר-לא-בא-לי-בקלות.
ועכשיו שחק צריך להכריע מה יהיה בגורלי...
שתי דקות אחרי המראה כבה לי מנוע ימין.
שמעתי את רעש המסוק שסביבי הולך ונחלש וזה הקפיץ לי את האדרנלין לדם. משהו לא בסדר. נלחצתי. מבט מהיר למחווני המנוע ואני רואה אותם יורדים למטה – המנוע הולך ונכבה.
רק חצינו גובה 1,500 רגל... הוא לא לומד שום דבר, גור הבן זונה הזה.
מה עכשיו? ה"אנפה" מסוק דו-מנועי, בטוח (יחסית), וכשנכבה מנוע אחד זה בדרך כלל לא בעיה קשה כל זמן שהשני ממשיך לפעול. ברוב המקרים המנוע הבודד יספיק כדי לחזור לנחיתה בבסיס חיל האוויר, או להנמיך לנחיתה מבוקרת בשטח, בטח שזו לא בעיה כשזה רק תרגול ולא מצב אמת, עכשיו במבחן שלי.
"אלעד מה קורה?" קולו של גור קטע את מחשבותי.
שיט. הייתי צריך כבר לפעול. באובדן מנוע - קודם כל פעולות מיידיות!!! "פעולות מיידיות!" צעקתי "מוריד כוח, מהירות ל 60 קשר, פותח מצערות מוודא סיבובי רוטור במגבלות". "יפה מאוד" ענה לי גור. באמת תודה רבה. גור הוא מדריך לחצן ומציק, קשה להוציא ממנו מילה טובה, ובאמת מיד הוא המשיך: "אבל למה זה לקח כל כך הרבה זמן? למה קפאת? טוב יאללה תמשיך, נדבר בתחקיר"
ייצבתי את המסוק בטיסה ישרה ואופקית, הכל רגוע, עכשיו צריך להמשיך לטפל במנוע שכבה ולנסות להתניע מחדש. אני מתחיל בפעולות – מעיף מבט חטוף על מחווני המנוע ואכן הם בערכים נמוכים (המנוע כבוי...), מוודא מצערת סגורה ושולח יד לסגור ברז דלק. גור מעיף לי מכה ביד ומעיף לי את היד מברז הדלק. שכחתי, זו נקודה רגישה אצלו... "מה אתה עושה? בדקת את המנוע?" "כבוי" אני אומר "תבדוק שוב!" הוא פוקד "אולי הוא בסרק?". אני בודק. כוסססאומוו, איזה אידיוט אני... ואיזה בנזונה הוא, זה לא ייאמן, הוא לא כיבה את המנוע, רק סגר אותו לסרק (המנוע עובד במינימום כוח, כמו באוטו כשלא לוחצים בכלל על דוושת הגז). שוב אני שומע שינוי ברעש. "טוב, אז עכשיו הוא נכבה" אומר לי גור ואני שומע בקולו את החיוך הסרקסטי.
"נו אלעד, שוב קפאת?"
יאללה, לפעול. מעכשיו – אני מדקלם כמו תוכי, שיראה וידע שאני עובד, קדימה אלעד: "בודק מחווני מנוע, מוודא שהמנוע כבוי. כן. מנוע ימין כבוי, כנראה תקלת ווסת, כי קודם הוא ירד לסרק ואחר כך כבה. ננסה להתניע מחדש על ווסת ידני. מוודא מצערות סגורות, סוגר ברז דלק, ומתניע".
התנעתי. ופתאום היה רגוע. טסנו בגובה, האוויר שקט, החושך עוטף אותנו בשחור ומלא נקודות אור כתומות כמו פנסים זעירים. ריכוז האורות הגדול של באר שבע היה היעד שלנו, ומשם ניכנס לאזור האימון. בדקתי את התדר ברדיו כדי לקרוא ליואל שנמצא באיזה שדה חשוך ומדמה טייס שנטש וצנח בשטח אויב. כמובן שגור כייל תדר לא נכון. שקוף. עליתי על זה מיד ותיקנתי. הצלחה קטנה.
"אז מה, אלעד, רוצה כבר להיות קברניט?" שאל אותי גור בשקט. "כן, בטח" עניתי.
"מאיפה אתה בארץ?" המשיך, כשאני מתקשה להבין את פרץ הנחמדות הזה. יכול להיות שהוא הפסיק להציק לי? "קיבוצניק, יוטבתה, מכיר? בדרום"
"מכיר, בטח מכיר, מי לא יודע איפה זה יוטבתה? יש עוד טייסים בקיבוץ?"
"אחד" עניתי, "הוא כבר לא טס היום" (לקחתי שתי נשימות עמוקות והמשכתי) "זה אבא שלי". לא רציתי לפרט הלאה, טייס קרב, מפקד טייסת, מלחמת יום כיפור.... "ואתה?" העזתי ושאלתי בניסיון להתחמק.
"אני, בהיי-טק" ענה לי גור " יודע מה אני עושה?"
"מה?"
"הנדסת חשמל ואלקטרוניקה, מתח, זרם ישר וחילופין... זה מצלצל לך מוכר?"
"מה?"
"מתח וזרם... גם במסוק יש לנו מתח, וזרם, ישר וחילופין... יש לנו?"
פתאום הבנתי, הוא שוב עבד עלי... הגנראטורים לא פועלים. למה לא נדלקה נורית אזהרה? בגלל זה הוא דיבר איתי, הנחש הערמומי. בזמן שדיברנו רגוע, הוא ניטרל את נוריות האזהרה ואז כיבה לי גנראטורים, מדמה לי תקלה... או קיי, הבנתי. הפעלתי את הגנראטורים ואת נוריות האזהרה, ואז הוא החליש לי את מכשיר הקשר ולא שמעתי את יואל. כשבסוף מצאנו את יואל, וניגשתי כבר לנחיתה לידו, גור הודיע לי שיורים עלינו, והייתי צריך להמריא ולברוח ולבוא מכיוון אחר. אחרי שנחתנו אצל יואל וכאילו אספנו אותו למסוק, גור שאל אם יש לנו מספיק דלק להגיע לתל השומר, ולרמב"ם, ולסורוקה, ואולי נוכל גם לעצור לאסוף את אשתו של יואל ברמת אפעל? ועוד ועוד.
היתה טיסה מגעילה. ירדתי מזיע. כולי. שום-דבר-לא-בא-לי-בקלות. אבל ניחמתי את עצמי שזהו. בטיסה הבאה - אני קברניט, אני מפקד, אני מנהל ואני מחליט מה עושים בעצמי.
ואז שחק קרא לי. ועכשיו גורלי בידיו. "טוב, חכה רגע מחוץ למשרד" הוא אומר לי.
זה הזמן לספר על גור, ולמה אמרתי שהוא לא לומד, ולמה יש לו רגישות לברזי דלק. אבל קודם כל צריך להכיר את "גרף המוות". גור בדק אותו, ולמזלו יצא בחיים. מושיק שטס איתו - עדיין מחוסר הכרה בתל השומר. "גרף המוות" מראה מתי אפשר להנחית בשלום מסוק בנחיתת אונס, לפי נתוני המהירות והגובה. כאשר נמצאים מתחת לגרף, במהירות וגובה נמוכים מדי, נחיתת אונס - תגמר בהתרסקות.
גור בדק את זה. שבועיים קודם לכן. בטיסת הדרכה שבה הלחיץ את מושיק. מושיק, תמיד נראה לי חסר ביטחון וטיסה שלו עם גור באמת יכולה להיגמר באסון. גור בטח הלחיץ אותו רצח. בגובה מאה רגל, במהירות 60 קשר, עמוק מתחת גרף המוות, גור החליט לתרגל כיבוי מנוע וסגר את ברז דלק מנוע ימין. מושיק זיהה את התקלה, פעולות מידיות, לא השתהה כמוני... והמשיך לטוס בגובה נמוך. הם היו כאילו בשטח אויב ואסור לנסוק לגובה. הוא התארגן להתנעה מחדש של המנוע כחלק מהפעולות להתנעה צריך לסגור את ברז הדלק של המנוע (שכאמור היה סגור כבר). הדבר הבא שקרה הוא שהמנוע השני נכבה. גור, כמדריך טיסה, תפס את ההגאים והטיס את המסוק בניסיון לבצע נחיתת אונס, נדמה לי שבכך הוא הציל להם את חיים, למרות שהיתה התרסקות מכובדת. המסוק פגע בקרקע והתהפך על צידו, הלהבים נשברו תוך שניה, אבל המכונאים המומחים בחיל כבר עובדים כדי להחזיר אותו לפעילות. גור יצא עם פגיעות קלות בלבד. נראה לי שהן כבר עברו לו לגמרי. מושיק חטף בומבה בראש, ומאז הוא מאושפז... מה בדיוק קרה שם באותן שניות לא ברור. ועדת החקירה שבוחנת את התאונה העלתה השערה שמושיק, או גור, שבאו לסגור את ברז הדלק לקראת ההתנעה, סגרו בטעות את הברז של המנוע השני, המנוע ה"חי" וגרמו בעצמם לנחיתת האונס. גור מכחיש את זה בתוקף. הוא טוען שבדק ושמר על המנוע ה"חי" שמושיק לא יגע בו. אני שחטפתי ממנו מכה ביד בסיטואציה דומה, יודע להעיד שהוא יודע לשמור... בחקירה התקבלה תמיכה לגירסה של גור - בשרידי המסוק נמצא ברז הדלק כשהוא פתוח. החקירה עוד לא הסתיימה, והחוקרים אמרו שאולי הברז נפתח כתוצאה מהמכה שספג המסוק בהתרסקות... גור טען שהיתה כאן תקלה טכנית. נדירה, אבל אפשרית, שהמנוע כשל ונכבה בדיוק בזמן שהמנוע השני היה כבוי בגלל התרגול. הוא הוסיף וטען שחוקרי התאונה הם מכונאים בעצמם ולא ירצו להפיל את האשמה על תקלה טכנית, ולכן ינסו להסיט את החקירה אליו. "אני לא מתכוון לוותר" הוא אמר. "אני יודע בדיוק מה היה, ואף אחד לא יכול להוכיח אחרת". ותיקי הטייסת, כמה מחבריו של גור, הציפו את הטייסת באמירות ש"חייבים להאמין לו", וש"אם לא נאמין אחד לשני - לאן נגיע?" "אחרי כל מה שהוא עבר בלבנון, עכשיו גם עושים לו רצח אופי". נראה לי שזה השפיע על שחק והוא החליט שלא לקרקע את גור, ולהחזיר אותו לטיסה ולהדרכה כמה שיותר מהר. ככה הוא הוצב כדי לבחון אותי. מאז התאונה הנחה שחק שלא סוגרים מנועים מתחת לגובה 1,500 רגל, שזה כבר מחוץ לגרף המוות. במבחן שלי, גור חיכה לגובה 1,500 רגל ומיד סגר מנוע, מלחיץ אותי ומוכיח לעצמו שזה לא מפחיד אותו. ממילא את הלחץ שלו הוא הוציא עלי. אז מה אם קפאתי לשלוש שניות?
איילת, הפקידה של שחק קוראת לי. "שחק מחכה לך". אני נכנס בראש מורכן.
"חשבתי הרבה על מה שאמרת" אומר לי שחק. "לא ברור לי מה בדיוק עובר עליך, אבל אני לא יכול להתעלם ממה שגור אומר. הוא מדריך ותיק ובכיר, ואתה יודע מה הוא עשה בלבנון. אני סומך עליו. אני לא יכול לבטל את הציון שהוא נתן לך. תצטרך לעשות מבחן חוזר, אני אשתדל שגור יבוא שוב לבחון אותך, חשוב שהוא יאשר לי שהשתפרת." רק לא גור, אני מתחנן בליבי, אבל לא מעיז להוציא מילה, ושחק ממשיך: "נדאג לך לעוד שתים-שלוש טיסות הכנה לקראת המבחן החוזר". אין לי מילים. מצד אחד אני שמח שהוא לא מוותר עלי, ונותן לי צ'אנס, זה מה שביקשתי. אני נושם עמוק, הרגלים מתייצבות ומסמנות לי שזה בסדר. מצד שני - גור. מה אם הוא יכשיל אותי שוב... נעצרת לי הנשימה.
"אלעד, אין לך מה לומר? גם על הקרקע קפאת?" שחק מקניט אותי. חיוך קטן בשפתיו, עיניו מביטות בי בקשב, הוא מעורר אמון, נוסך ביטחון בשקט שלו. בלי מאמץ. "לא... לא... מה פתאום? זה בסדר" אני ממלמל לא יודע מה, רק כדי להגיד משהו. "אלעד - אל תילחץ לי עכשיו. זה קורה. תלמד מהטעויות שלך, תתקן אותן, תשקיע ותתאמץ בטיסות ההכנה - ויהיה בסדר. גם עליך אני סומך". גבר, שחק. "תודה" אני אומר, ומתחזק: "אני לא אאכזב אותך".
למחרת מושיק התעורר.
חלפו עוד שלושה ימים עד שהרופאים אפשרו לחוקרי התאונה לדבר איתו. בבוקר אותו יום כשהציגו בתדריך בוקר את תכנית הטיסות גיליתי שאני טס בלילה עם שחק. בלוח הטיסות, בעמודת ה"משימה" היה כתוב "הכנה למבחן". כל בוקר נפגשים כל טייסי הטייסת לתדריך בוקר. חדר התדריכים בנוי כאולם הרצאות קטן, שורות שורות של כיסאות כמו בקולנועים של פעם (לא אלו עם המשענות הגבוהות ומקום לקולה), אל מול במה קטנה, פודיום למתדרך, ולוח גדול מאחור. שחק שישב במקומו הקבוע, בכסא שבקצה הימני של השורה הראשונה הסתובב אלי. יש סדר בטייסת - המפקדים בשורה הראשונה, מימין. הבכירים והותיקים קרובים אליהם גם הם בשורות הראשונות. ואנחנו, הצעירים שאף אחד לא מתייחס אליהם, בשורות האחרונות. הוא חיפש את העיניים שלי, הגשתי לו מבט. חצי קריצה ואצבע הורמה לכיווני - "תתכונן טוב" הוא אמר בשפתיו ללא קול. והסתובב חזרה.
טיסה עם מפקד הטייסת היא משמעותית. הוא המחליט מי יעשה מה, מי יוסמך, מי יתקדם, ולעיתים גם מי ירד בהסמכות או אפילו יפסיק טיסות בטייסת. לצעירים - כל טיסה עם המפקד היא מעין טיסת מבחן, ובשבילי - בודאי שזה מבחן, נבהלתי שוב. זו רק "טיסת הכנה", הרגעתי את עצמי. אימון. שחק הוא רגוע, הוא מאמין בי. אני לא אאכזב אותו, חייב להצליח! ניגשתי ללמוד את פרטי המשימה לערב. שיננתי ובדקתי שוב ושוב. לוודא שחישובי הדלק נכונים, המשקלים, תצורת המסוק. למדתי את נתיב הטיסה בעל פה ושיננתי שוב ושוב. הזמן חלף במהירות. צהריים. הלכתי לישון שנת צהריים. "שינה לטיסות לילה" אנחנו קוראים לזה. חוקי חיל האוויר מחייבים "שלוש שעות מנוחה ובתוכן שעתיים שינה" לפני טיסות לילה.
בתדריך לפני הטיסה שחק הרגיע אותי "זו רק טיסת אימון" הוא אמר. "אל תהיה לי לחוץ, תעשה מה שאתה מבין ומה שאתה יודע - ויהיה בסדר. סמוך על עצמך". אחר כך איילת קראה לו למשרד, לטלפון דחוף. נהיה לו פרצוף רציני ומודאג והוא הלך. חצי שעה חיכיתי לו. דחינו את זמן ההמראה. כשהגיע הוא נראה סחוט, פנים ארוכים ואפורים, אבל עם ההליכה מהטייסת אל המסוק צעדיו הפכו קלילים יותר והוא החל שורק את "יהיה טוב" של דיוויד ברוזה. כשנכנסתי למסוק הוא הסתודד עם המכונאים, יפה שמפקד הטייסת מתעניין בשלומם חשבתי לעצמי. המראנו.
שתי דקות אחרי המראה, בגובה 1,500 הוא לא כיבה מנוע, רק דיבר אלי: "אלעד, כשתהיה מוכן, תסגור לעצמך מנוע ותתרגל כביית מנוע באוויר". עשיתי את זה "לפי הספר". שחק מחא כפיים (באמת). הוא לא ויתר לי, וכייל תדר לא נכון, וגם כיבה לי גנראטור. ידעתי שזה יבוא וראיתי אותו מכין את זה. גם על זה התגברתי. הכל זרם ועבד כמו שצריך. תודה לך שחק, אני מרגיש סופסוף מוכן למבחן.
כשירדנו מהמסוק לאחר הנחיתה, חיכתה לנו חבורת מכונאים. עד כדי כך הם אוהבים את שחק שבאים לראות אותו יורד מהמסוק? לא הבנתי מה קורה. שחק סימן להם כן עם הראש ובוהן מורמת, והם פתחו במחיאות כפיים סוערות. לרגע נעצרתי. "אלעד אל תקפא עכשיו" שחק דיבר "זה בשבילך. ברכותיי, כרגע עברת מבחן קברניטאות, מעכשיו אתה קברניט בטייסת". רגע, לא הבנתי, זו היתה טיסת הכנה... "ידעתי שאתה נלחץ מהמבחן, אז הנה עשינו מבחן בלי לחץ" שחק כאילו קרא את מחשבותיי "רק תזכור אלעד, כקברניט יהיה עליך להתמודד עם הרבה לחץ, כל טיסה היא מבחן" רציתי לחבק אותו. אז מה? רציתי לצעוק משמחה. בסדר. רציתי לרקוד ריקוד פרוע. כן. אז מרחתי על פני חיוך קטן ובקול הכי אדיש שלי אמרתי לו: "אני מאוד שמח שחק. תודה על האמון. אני לא אאכזב אותך". נעניתי בחצי קריצה, אצבע מורמת לעברי, ובלחש: "דיר באלאק!". המשכנו בדרכנו לטייסת. החיוך הלך וירד מפניו של שחק, הוא האט את צעדיו לקראת הטייסת, כאילו לא רצה להגיע. עברנו ליד המשרד שלו - "תשיגי לי בטלפון את גור" הוא ביקש מאיילת. מה היא עוד עושה כאן בשעה כזו? כבר אחרי 10 בלילה.
למחרת פשטה השמועה בטייסת. מושיק סיפר לחוקרים שהוא ביקש מגור לסגור את ברז הדלק, ולא ראה מה הוא עשה, אבל מיד אחר כך נכבה המנוע החי. עוד הוא סיפר כי הדבר האחרון שהוא זוכר, שלוש שניות לפני שאיבד את ההכרה, כשהמסוק מוטל על הצד והוא תלוי על הכיסא על חגורות הבטיחות, הוא ראה את גור פותח את ברז הדלק.
גור לא הגיע לטייסת יותר ולא ראיתי אותו מאז. כעבור מספר ימים, או אולי מספר שבועות (אני לא יודע בדיוק) הוא עבר לסניף של החברה שלו בעמק הסיליקון. הוא אפילו לא בא לטייסת להיפרד, ולכן אני משער שהוא חשש יותר מהבושה מאשר מהעונש.
ואני... עברתי מבחן קברניטאות.
* יובל צור שרת בחיל האוויר כטייס משנה במסוקי אנפה בטייסת "ציפורי המדבר". הסיפור דמיוני, הדמויות והאירועים המתוארים בו אינם אמיתיים, אך הוא מבוסס על החוויות בטייסת, והפרטים הטכניים הנוגעים להטסת מסוקים מדויקים. זוהי לא ההיסטוריה של הטייסת, אך יכולה היתה להיות.