פרק רביעי, מאת יובל צור*
לא כל לילה חשוך הוא. כשהירח מאיר בשמים הוא מאיר גם את הקרקע, וניתן לראות פרטי נוף כמעט כמו ביום. קראנו לזה "לילה מואר". אבל לילה שיש בו פחות מחצי ירח הוא לילה חשוך. רק הכוכבים מאירים את השמים, וכשהעננים מכסים אותם מתקבל חושך אמיתי. "כמו חור בתחת של כושי בתוך ארובה..." נהגו לומר החבר'ה בטייסת.
בלילות חשוכים היינו יוצאים לטיסות ניווט ארוכות בדרום הארץ. שם אין תאורות של יישובים וכבישים. שם באמת חשוך. מכיוון שלא רואים את הקרקע, בודקים מראש את גובה ההרים בנתיב הטיסה, וטסים 600 רגל מעליהם. זה יוצא גבוה מעל הקרקע ולא רואים כלום למטה - רק שחור. כמו לצלול לעומק הים בלילה - כולך עטוף בשחור.
הניווט קשה. רק לפעמים אפשר לראות את קווי המתאר של הרים ונחלים בולטים, ולרוב מזדהים לפי נקודות אור של יישובים, מפעלים, תחנות דלק או צמתי כבישים. הניווט מתבסס על טיסה מדויקת: יוצאים מנקודת אור ושומרים במדויק את נתוני הכיוון, המהירות והזמן, עד לרגע שבו מתחילים הנמכה איטית אל הקרקע. בסוף ההנמכה מדליקים את פנסי הנחיתה ומחפשים את נקודת הנחיתה המתוכננת, בתקווה שהיא תופיע מתחת למסוק. רק לפעמים זה קורה. "הלילה הזה חשוך במיוחד" אמר לעצמו יואל טייס המשנה "אין לי מושג אם אנחנו במקום הנכון". בקול שקט שלא הסגיר את חוסר הביטחון שלו, ביקש מלני הקברניט: "תתחיל הנמכה".
ההטסה קשה. לני נאבק בהגאי המסוק כדי לשמור בדייקנות על נתוני הטיסה. בלילה חשוך אין הבדל בין שמים וארץ - לא רואים את קו האופק ולא את הקרקע - ולכן לא ברורה ההטיה של המסוק ביחס לקרקע. ההטסה מתבססת על מכשירי הטיסה - גובה, מהירות, כוח - ובמיוחד נעזרים באופק המלאכותי, מין כדור מיוצב המראה את מצב המסוק במרחב. לני התבונן בו בחוסר אמון. הוא הרגיש שהמסוק נוטה ימינה, אבל האופק המלאכותי הראה על הטיה קטנה שמאלה דווקא. הוא נלחם בכוח ברצונו לאזן את המטוס שמאלה, נשך את שפתיו וריכז את מבטו במכשירי הטיסה. אור אדום מעומעם כדי שלא יפריע לראיית הלילה, זלג ממכשירי הטיסה ולוח השעונים, והאדים את תא הטייסים. מחוגי השעונים הצבועים לבן נראו במטושטש באור האדום המוחלש. ההתבוננות בהם דרשה ריכוז מקסימאלי. לני התרכז במכשירים ובמחוגים אך התקשה לראות. "הראייה כבר לא מה שהיתה פעם" ציין לעצמו, ומיד ניסה לגרש את המחשבה המטרידה. הוא היה טייס ותיק ומנוסה, ובכל זאת אפפה אותו תחושה מוזרה שלא ידע לקרוא לה בשם... מין ערפל מטושטש התיישב במוחו. כאב ראש שאותו דווקא הכיר היטב, התחיל לקדוח ברקה השמאלית...
לני אהב לטוס ועשה את זה טוב. הוא הטיס בקלות ובעדינות, הרגיש את המסוק וידע לנחש את תגובותיו. הוא נהנה מהטיסות. בוטח בעצמו לא חש בכלל את סכנות הטיסה, סומך על ניסיונו ועל תחושותיו. אבל בלילה החשוך הזה היה לו קשה. לא רואים את הנוף אז צריך להטיס לפי מכשירים ולא לפי הרגשה. בלילה חשוך מסוכן להטיס לפי התחושה הטבעית כי היא לפעמים "משקרת". בקלות נדמה לך שהמטוס בהטיה, אולי אפילו הפוך על הגב... ולא כך הוא - זהו הורטיגו - תחושה מוזרה ומסוכנת.
"מכשירים, הטסת מכשירים, לא תחושות" שינן לעצמו לני את כללי הטיסה בלילה חשוך, נאבק נגד עצמו, נגד תחושותיו ונגד רצונו. על אף שהרגיש שהמסוק פונה ימינה הוא פנה עוד ימינה, מרגיש כמעט על הצד ובכל זאת מיישר את המסוק בהתאם לאופק המלאכותי.
"תתחיל להנמיך" חזר ואמר יואל בקול רם יותר. הפעם לני שמע אך לא היה בכוחו להגיב. יואל, שלא מזמן סיים את הקא"מ והתאמן בניווט כטייס משנה, הופתע מהשתיקה של לני. הגם שהיה קברניט ותיק ומדריך, נחשב לני כחריג בטייסת. הוא היה שונה ולא מובן, אבל שתיקה אף פעם לא אפיינה אותו. לני אהב לדבר, וכשהתחיל היה קשה לעצור אותו. "לני שמעת אותי?" שאל יואל בתקיפות אך בזהירות. לני התעשת: "שמעתי, שמעתי, מתחיל להנמיך. תזכיר לי איפה אנחנו נוחתים?" הוא הפנה את מבטו מהמכשירים אל החושך בחלון, ושמאלה לכיוונו של יואל. שוב חזרה הרגשתו שהמסוק מתגלגל ימינה. בכוח החזיר את המבט לאופק נלחם בידיו ששואפות לעצור את הגלגול המדומה. הוא שמע שיואל אמר משהו... אבל לגמרי פספס את מה שאמר... בטח תיאר את נקודת הנחיתה...
יואל היה מוטרד מדברים אחרים וכבר לא חשב על לני. הוא ראה את האורות של מצפה המישר משמאל וידע שהם טסים באזור הנכון, אך מכיוון שלא ראה כלום למטה, לא היה לו מושג איפה הם בדיוק. הוא חשש שהם הולכים וחולפים את נקודת הנחיתה בגלל שלני השתהה בהנמכה.
היעד שלהם היה מיצד נקרות: שרידי מצודה קטנה, חאן דרכים עתיק על דרך הבשמים הנבטית, מין ריבוע בנוי לבנים, הנמצא בצומת נחלים רחב מוקף מצוקים תלולים. כתמים שחורים-אפורים החלו להראות מתחתיו. "מתחילים לראות את ההרים" חשב לעצמו וניסה לזהות את צורתם, מחכה להנמיך לגובה 500 רגל שבו מדליקים את הפנסים.
יואל הציץ אל מד הגובה האלקטרוני וליבו החסיר פעימה. הם היו כבר בגובה נמוך מ- 500 רגל והמחוג המשיך לרדת במהירות. "תעצור הנמכה!" אמר בקול רם מחניק את רצונו לצעוק בבהלה. "פנסים!" קרא והדליק את הפנס שלו במתג שעל הקולקטיב (שני פנסי נחיתה במסוק. כל אחד מהטייסים שולט בפנס אחר בעזרת מתג שזז לכל הכיוונים, שקראנו לו "כובע סיני" בגלל צורתו). לני הדליק את הפנס שלו והם הסתכלו החוצה. מצוק גבוה התגלה לפתע למולם. מעליהם! עוד שניות ספורות והם פוגעים בו!!!
באחת קלט לני את התמונה המרחבית ופעל במהירות: הוא פנה בזריזות ימינה והרים כוח, מחריף את הפניה ועוצר את ההנמכה. להבי המסוק חלפו רק מטרים ספורים ממצוק הסלע. בלב רועד השלים לני את הפניה והמשיך לטוס במעלה הנחל. למרות שהפנסים האירו רק גזרה צרה הוא ראה את הקרקע וחזר להטסה הטבעית שלו. עכשיו הוא הרגיש בנוח, וסילק ממוחו מחשבות של "מה היה קורה אילו". מכווץ ומכונס בכיסא שלו, יואל עדיין היה מבוהל: אילו לא הביט במד הגובה... אילו לא הדליק פנס בזמן... אילו לני לא היה פונה בזריזות...
"להמשיך ישר בנחל?" שאל לני והחזיר את יואל לניווט. נחל רחב כזה חייב להיות נחל נקרות הוא חשב, נעלה בנחל עד למיצד... "נמשיך ישר, הכיוון בסדר, זה נחל נקרות" אמר יואל אם כי לא היה בטוח. המצוקים מסביבם מרשימים בגובהם, נחל רחב מתפתל מתחתיהם, שיחים ירוקים במרכזו ושביל עפר רחב בצידו. נסעתי בשביל הזה פעם בטיול ג'יפים, נזכר יואל. זה באמת נחל נקרות, וכשיצטרף עוד נחל משמאל שם נקודת הנחיתה. הנה היא. רואים אותה! חשב בהקלה גדולה.
"הנקודה בקצה ההר שמשמאל, כשמצטרף עוד נחל מאחוריו" אמר יואל בביטחון ובסיפוק, מרוצה מעצמו. מיצד נקרות התגלה לפניהם. לני התארגן לנחיתה.
אחרי הנחיתה, לני נשם שתי נשימות עמוקות והתמתח בכיסא.
יואל נעלם מאחורי מפת הניווט הגדולה. הוא פרס את המפה סביבו והחל לקפל אותה שוב לקטן, כך שקטע הניווט הבא יהיה לפניו.
"מה עכשיו?" שאל אותו לני.
"מחכים" ענה יואל "עוד שלוש דקות ועשרים שניות ממריאים לכיוון צפון, וחוברים אל שחק לטיסת מבנה".
"קח את ההגאים, אני יורד להשתין" אמר לני. הוא לא באמת היה צריך, אבל רצה להתמתח ולהרגיע קצת את שריריו הכואבים ועיניו השורפות. כמו מאמן שלוקח "טיים-אאוט" במשחק כדורסל, הוא רצה לייצר לטיסה מומנטום אחר ולעבור למסלול הצלחה.
הם המריאו וטסו לכיוון צפון מטפסים לגובה הנתיב. מרחוק נראו האורות של מצפה רמון. "אנחנו מעל מכתש רמון ומולנו המצוק הצפוני של המכתש" חשב לעצמו יואל, אף שלא ראה דבר למטה. מצפה רמון נמצאת על ראש הצוק, והאורות שלה שנראו בבירור נמוכים מהמסוק נסכו ביואל תחושת ביטחון, מאשרים שהם טסים בגובה בטוח ובכיוון הנכון. בחושך שלפניהם התגלו אורות של מטוס נוסף. יואל קיווה שזה המסוק של שחק. "יוד-יוד, שזה ימין ירוק" שינן לעצמו. לכל מטוס יש שתי מנורות בקצות שתי הכנפיים. בקצה הימני אור ירוק ובקצה השמאלי אור אדום. כך, כשאתה רואה לפניך אורות של מטוס תוכל בקלות לזהות את כיוון הטיסה שלו. אם אתה מאחוריו ואתם טסים באותו כיוון, אז תראה את הירוק מימין לאדום. אבל אם הוא בא מולך הירוק יהיה בצד שמאל. יואל זיהה שהירוק מימין ואמר: "זה בטח שחק, הוא קצת לפנינו טס איתנו באותו כיוון". לני הגביר מהירות וטס לכיוון המסוק של שחק.
הם תרגלו הצטרפות למבנה בדממת אלחוט, ולכן לא דיברו בקשר. במקרים רבים נדרשים מספר מסוקים לביצוע משימה (למשל בהטסה של כוח גדול לנקודה אחת) ואז טסים במבנה. ראשון טס מפקד המבנה - המוביל. מאחוריו ולצידו טסים המובלים ויוצרים מעין משולש. בלילה חשוך טסים במבנה "מכונס", מאוד קרובים זה לזה, כמעט כמו מסוק אחד. זה הציב בפני לני אתגר חדש של הטסה. הוא השלים את ההצטרפות למבנה והתקרב למסוק של שחק עד שראה אותו ממש לצידו. לני התקדם עוד מעט, מופיע לשחק בחלון הקדמי, ואז הקטין מעט מהירות ושב לאחור. כששחק ראה את לני לצידו הוא כיבה את אורות הגוף כדי לא לסנוור אותו. מכאן והלאה שחק המוביל טס חשוך ולא נראה מהקרקע. "שתים במקום" הודיע לני בקשר מסיים את תרגול דממת האלחוט. המוביל נקרא בקשר "אחד", המובל "שתים" ולפעמים יש גם "שלוש".
לני לופת את ההגאים בחוזקה ומרכז את מבטו במסוק המוביל. גוף המסוק הכהה אינו נראה בחושך, רק אור זרחן ירקרק דולק בחמש נקודות על גוף המסוק המוביל ובקצות הלהבים, מצייר בשמיים עיגול. בתוך כל השחור שסביבו, לני מרוכז כולו בירוק הזוהר הזה. עיניו דומעות. עיגול וחמש נקודות ירוקות, שעל פיהם מזהה לני את מצב הטיסה של המוביל. לכל שינוי שמבצע המוביל - פנייה, שינוי מהירות או הנמכה - עליו להגיב מיד ולבצע שינוי זהה. אחרת לא ישמור על מקומו במבנה ויתרחק מהמוביל, או גרוע מכך, יתקרב אליו וזה ממש מסוכן. זו טיסה קשה. לני אף פעם לא הצטיין בה.
יואל מסתכל במפה. הוא עוקב אחר הנווט המוביל, מוכן לסייע לו במידת הצורך. "אנחנו משמאל לנתיב" אומר יואל ללני "עוד רגע הוא יפנה ימינה". כשהוא מסיים את דבריו המוביל פונה ימינה ומתרחק מהם. לני פונה אחריו ומגביר מהירות, כמעט חולף את המוביל ואז חוזר לאחור. עכשיו הוא רחוק מדי וצריך להתקרב. הם הולכים ומתקרבים למסוק המוביל... לני לא עוצר. יואל מרים את עיניו. הם קרובים מדי למסוק המוביל!
"אווו... אה..." יואל מחפש את המילים בתוך הבהלה (במצב של סכנה אמיתית בדרך כלל קשה למצוא מילים לתאר אותה, ומצליחים רק להמהם או לצעוק בבהלה. בדרך כלל זה גם מספיק). ואכן, לני מתעשת ומגיב מיד. הוא מקטין מהירות ובולם את ההתקרבות. הם מתרחקים מהמוביל. לני לופת את ההגאים בכוח רב, מתחת לכפפות אצבעותיו מלבינות. עכשיו צריך לחזור למקום במבנה. עכשיו צריך להתקרב... "ואחר כך?" הוא חושב מתוסכל... ידיו כואבות. העיניים שורפות לו מרוב מאמץ.
"מתכוננים לנחיתה" אומר יואל "בנחל שאחרי המכתש". הם חולפים את מצפה רמון ואת קו המצוק הצפוני של מכתש רמון. לפניהם משתרעות גבעות עלומות ונחלים מתפתלים. אזור קשה לניווט והתמצאות גם ביום עם ראות טובה. המסוקים מאטים ומתחילים להנמיך. שחק מדליק פנסים, לני ויואל אחריו. מחפשים את הנחל. גבעה מצוקית מתגלה מימין. ברור שזה לא המקום. "נראה לי שזה עוד מימין, אחרי הגבעה" אומר יואל. לני לא מגיב. הוא מרוכז בהטסה ומרוכז במוביל: לא לעבור אותו, לא להתקרב אליו ולא לשקוע אל הקרקע. "הולכים סביב" נשמע בקשר קולו של שחק (הודעה שמשמעותה הפסקה של תהליך הנחיתה וטיפוס לגובה). שחק הבין שהם לא מצאו את נקודת הנחיתה המתוכננת והחליט שלא לנחות. בתחושת הקלה לני מרים כוח ומטפס לגובה אחרי שחק.
הם מגיעים לגובה הטיסה הרצוי וממשיכים הלאה בניווט. תחילת החורף. קר בחוץ. בטיסה בגובה קר עוד יותר - אבל לני מזיע. הקסדה שלו רטובה וזיעה נוטפת על מצחו. מגרד לו במצח, אבל לא ניתן להוריד ידיים מההגאים כדי לנגב את הזיעה. הוא מחליט להתרחק משחק כדי לנוח קצת. כשהמבנה מרווח ויש מרחק גדול יותר בין המסוקים, הטיסה פחות מסוכנת ופחות קשה, ולני יוכל להירגע. אבל - מרחוק קשה להבין מה עושה המוביל ויש סכנה לאבד אותו. מרחוק, הופך המסוק של שחק לנקודה ירקרקה הזוהרת חלושות בתוך האוקיינוס השחור, כמו גחלילית קטנה באמצע היער. לני מרפה את ידיו, מוריד את יד שמאל מהקולקטיב ומנגב את המצח. הוא נושם עמוק. "חייב להירגע" הוא אומר לעצמו, לוקח שתי נשימות עמוקות, סוגר את העיניים ופותח, מנסה להרפות את המתח בשרירים.
"איפה שחק? יש לך קשר עין עם שחק?" יואל שואל פתאום. לני נדרך. שניהם מחפשים את שחק. הנקודה הירוקה נעלמה ואיננה. כשמסתכלים מרוכזים לתוך השחור, העיניים מייצרות כל מיני הבזקים מדומיינים המתפתלים כתולעים קטנות, כגרגירי אבק זרחניים. אף אחד מהם הוא לא המסוק של שחק.
אין ברירה. קצת מבייש, אבל אין מנוס - "אחד תדליק אורות" מבקש לני בקשר, מודה בפניו שלא הצליח לשמור על המבנה המכונס. הירוק והאדום שלצידי גוף המסוק, ומעליהם "צ'קלקה" של אור אדום מהבהב (הנקראת תאורה "נגד התנגשות") מופיעים לפניהם. שחק באמת רחוק. לני מתחיל להתקרב, מאוכזב מעצמו. יואל חוזר למפה ומנסה להזדהות. "שדה בוקר לפנינו" הוא מראה ללני. לני מגביר את המהירות, מייחל כבר לרגע שיוכל לדווח "שתיים במקום" ושחק יכבה את האורות. מייחל שהטיסה הזו כבר תגמר. הכתפיים קשות והצוואר כואב. המתח חזר.
המבט של לני מכוון למסוק של שחק ההולך ומתקרב. הוא מתכנן את ההצטרפות - לא לעבור אותו, לא להתקרב יותר מדי... לפתע תופס את מבטו אור מוזר שנדלק לו בלוח המכשירים. אור אדום בוהק. אור של סכנה! הוא מסתכל לכיוונו ומסנן קללה חרישית. נורית האזהרה הראשית דולקת ומסמנת שיש בעיה טכנית במסוק. הוא בוחן את לוח נוריות האזהרה המלבניות (שקראנו לו "שוקולדה"). הנורית המזהירה מפני ירידה בלחץ השמן במנוע ימין דולקת. לני מעדכן את יואל ועכשיו שניהם מסתכלים על הנורית. אין ספק, היא דולקת. משם מופנה מבטם ללוח השעונים. יש שם שעון המראה את לחץ השמן. הלחץ אכן נמוך, אך לא אפסי. המחוג מרטט מעט למעלה ולמטה.
משהו נקלט בזווית עינו של יואל והוא מפנה את מבטו אל החלון. אורות אדומים וירוקים, רוטטים, ממלאים את כל החלון. זה נראה לו מוזר. "מהם האורות האלה?" הוא חושב לעצמו "ולמה אנחנו טסים ישר לתוכם?... זה מסוכן! זה המסוק של שחק!!!" הוא מבין בבעתה. אין לו זמן לדבר. בתגובה אינסטינקטיבית הוא תופס את הסטיק ודוחף למטה. לני מרגיש את המכה בסטיק ומרים את עיניו בתדהמה... הם חולפים מתחת למסוק של שחק. ליואל רועדות הרגליים. לני מסתכל עליו בהכרת תודה. שקט בתא. לא מדברים. לני מייצב את המסוק לטיסה ישרה, מתרחק משחק, נושם שתי נשימות, ומדווח בקשר בקול רגוע: "אחד, שים לב, נדלקה לי נורית לחץ שמן מנוע ימין. אני לוקח כיוון לבסיס".
שחק אישר בקשר. הוא ביקש לוודא מה לחץ השמן במחוון, ואם המנוע השני בסדר, והמליץ להם לפתוח בד"ח (ספרון המפרט את הפעולות הנדרשות לביצוע במקרה של תקלה טכנית), ופתח בד"ח בעצמו ווידא שהם עושים מה שצריך. יואל חזר לעצמו וכיוון את לני בדרך הקצרה לבסיס חצרים. הם עברו מעל שדה בוקר, ומשם אל האורות הכתומים הבולטים של רמת חובב. באר שבע נראתה מרחוק.
אבל לני לא נרגע.
על מה שקרה אחר כך הוא סיפר בפתיחות מפתיעה בתחקיר בטייסת. יאיר, מפקד הטייסת, הורה לכל מי שטס באותו לילה להישאר לשם כך לתחקיר כללי. אחרי שלני ויואל נחתו בשלום בבסיס, ואחרי שכולם נחתו, היה כבר אחרי חצות ונכנסנו לחדר התדריכים לתחקיר. בגלל השעה המאוחרת עברו בקצרה על ביצועי הטיסה באותו לילה, ואז ביקש יאיר מלני לספר את הסיפור שלו. לני אהב לדבר. כשהתחיל לדבר היה קשה לעצור אותו. הוא ישב על הבמה בחדר התדריכים, מול כולם, והסיפור שהוא סיפר לא ייאמן. לא בגלל שלא ייאמן שזה קרה, אלא שלא ייאמן שמדברים על זה. פחד. לחץ. חרדה. לא ייאמן. לא מדברים על זה, לני. אבל הוא היה חייב להיות שונה.
"אז קצת לפני שדה בוקר נדלקה לי נורית לחץ שמן מנוע ימין. אתם מבינים? מבנה מכונס בלילה חשוך ופתאום הנורית דולקת. מסנוורת. ישר בדקתי את המחוון. היה לחץ נמוך, אבל לא אפס, והמחוג ריטט למעלה ולמטה. לא זכרתי אם זה ככה תמיד, או שרק עכשיו. מישהו יודע? אתם יודעים כמה מרטט המחוג בדרך כלל? הודעתי בקשר לשחק, והוא עזר לנו הלאה. לקחתי כיוון לבסיס. יואל כיוון אותי לרמת חובב. ואז התחלתי להרגיש מוזר. הקשבתי לרעש של המנוע. שמעתי דפיקות מהמנוע. שמעתי חריקות. רעש לא מוכר. שמעתם פעם משהו כזה? אתם מבינים אותי? זה היה מפחיד. הזיעו לי הידיים, שרפו לי העיניים, טוב, הן שרפו לי כבר קודם, מהחושך. היה לי קשה להטיס.
בדקתי שוב את הלחצים. היה קשה לראות. ביקשתי מיואל שיגביר את התאורה של המכשירים. לא היה שינוי בלחץ. אותו דבר. שאלתי את יואל אם הוא שומע רעש מוזר מהמנוע, הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו. הוא הוציא את הבד"ח והקריא לי את הפעולות. בינתיים אני שמעתי את הרעש מהמנוע מתגבר. החריקות היו בלתי נסבלות, איך יואל לא שומע? חשבתי שהמנוע עוד רגע מתפוצץ. הגברתי מהירות בשביל לחזור מהר לבסיס. היו רעידות חזקות. לחץ השמן ירד קצת. הנורית שדלקה סנוורה אותי. אתם מבינים? הרגשתי שהמסוק מתפרק לי בידיים. דפיקות, חריקות, רעידות, ועוד רגע הכל מתפרק לחתיכות. ככה הרגשתי. לא - ככה ידעתי. אתם מבינים אותי? הגברתי עוד מהירות, להגיע כבר, להגיע כבר, חשבתי.
יואל עצר אותי. הוא הציע שנקטין מהירות. "אתה לא מבין? המטוס מתפרק" אמרתי לו. לא יכולתי יותר. הזעתי, העיניים שלי נמשכו לאור של הנורית כמו מהופנטות, הרגשתי שהמסוק פונה... "אני לוקח" יואל אמר "תנוח קצת". הורדתי ידיים מההגאים ועצמתי עיניים. הרעידות והחריקות נשמעו עוד יותר חזקות. הלב שלי דפק בפראות. יואל ביקש משחק שילווה אותנו, שיתקרב אלינו. הוא האיר עלינו עם הפנסים שלו ודיווח בקשר שלא רואים שום בעיה, המסוק שלם לגמרי. שחק ויואל נשמעו רגועים, אבל הרעידות לא פסקו, ואני הייתי מבוהל. אתם מבינים? מבוהל.
בסוף הגענו לבאר שבע, ראיתי את הבסיס, אתם יודעים, אזור מואר. עוד פעם נשמתי עמוק, ניגבתי את הזיעה, נרגעתי קצת, ולקחתי את ההגאים. אני ביצעתי את הנחיתה בבסיס. אחרי הנחיתה המכונאים אישרו שיש תקלה במשאבת השמן והם מחליפים אותה עכשיו. בחיים שלי לא קרה לי דבר כזה. תלמדו מזה. איך אתה מרגיש שהחיים שלך... לא, המסוק שלך הולך להתפרק... מה לעשות, איך להתמודד. תקשיבו טוב למסוק, תכירו את הרעשים והרעידות, והחריקות. זה כל הזמן יש אותן, אבל רק כשאתה מבוהל אתה שומע... אתם מבינים? חשוב שתדעו איך מרגישים כשמבוהלים..."
היה מאוחר והנאום הזה לקח לכיוונים לא מוכרים. יאיר התקשה להתמודד עם זה. הוא התערב ועצר את לני, סיכם בכמה משפטים סתומים, הסביר ששום דבר נורא לא קרה ושכנע בעיקר את עצמו. הוא החמיא ללני שלא נכנע לפחד והצליח לנחות בשלום, והודה לו ששיתף אותנו בתחושות. הוא העיר עוד שתי הערות טכניות, שהגברת המהירות הגבירה את הרעידות, ושנכון היה להצמיד טייס אוטומטי ולהקל על ההטסה. אחר כך התפזרו כולם במהירות, איש איש לדרכו. הסדירים למגוריהם בבסיס, ואנשי המילואים נסעו לדרכם להמשיך בחייהם. בינם לבינם הם סיכמו שלני הוא איש שונה, חריג, "לי זה לא יכול לקרות" הם נהגו לחשוב (איך אפשר אחרת?).
לני נשאר לבד. לבד עם הפחד. לבד עם התסכול. בלי לדבר הוא הודה ליואל על הגיבוי. איש מהם לא הזכיר את העובדה שהם כמעט התנגשו בשחק כשהיו עסוקים בהסתכלות על השעונים. "כמעט ונפגע" קראנו לזה. אירוע בטיחותי המחייב דיווח ואולי אפילו עונש. לני סיפר בפתיחות על הפחד, אך לא העיז להתמודד עם "כמעט ונפגע" המראה על רמת טיסה נמוכה... גם יואל התבייש. הם העדיפו להשתיק את זה... למזלם, ברגע הסכנה הם היו מאחורי שחק והוא לא ראה אותם ולא הבחין באירוע.
אבל זה לא היה הדבר היחיד שלני לא סיפר.
הוא לא סיפר שחייו מתפרקים לו. שהחברה בה עבד נקלעה לקשיים והוא חושש מפיטורים. שלראשונה בחייו הוא חושד באשתו ובמקום להתמודד איתה העדיף לשכור בלש פרטי, ומאז הוא מתייסר ברגשות של אשמה וזעם. הוא לא סיפר שכבר ארבעה חודשים הוא סובל מכאבי ראש ולוקח משככי כאבים. הנוירולוג שלח אותו לבדיקת סי-טי, ומאז שעבר אותה כבר שלושה לילות שהוא לא ישן מרוב דאגה. בצהרים התקשרו לזמן אותו לנוירולוג לקבל תשובות, אז הוא לא ישן גם בצהרים.
אבל על זה באמת לא מדברים בתחקיר. אפילו איש שונה כמו לני.
לא היה לו סרטן, אלא רק לחץ דם גבוה שהתבטא בכאבי ראש. עם הטיפול שהוריד את לחץ הדם נגמרו ללני כאבי הראש. החשש שלו מטיסות מבנה בלילה חשוך נשאר.
------------------------------------------------------------------------------------------
* יובל צור שרת בחיל האוויר כטייס משנה במסוקי אנפה בטייסת "ציפורי המדבר". הסיפור דמיוני, הדמויות והאירועים המתוארים בו אינם אמיתיים, אך הוא מבוסס על החוויות בטייסת, והפרטים הטכניים הנוגעים להטסת מסוקים מדויקים. זוהי לא ההיסטוריה של הטייסת, אך יכולה היתה להיות.