אדי ג'אקו - שורד שואה שהוא האיש הכי מאושר בעולם

נכתב ע"י דר' יובל צור, 24.4.25

קורות חייו ועיקרי גישתו האופטימית לחיים של שורד השואה אדי ג'אקו.

ביום השואה הנטייה שלנו היא להתמקד בזוועות, הכאב, האובדן והשבר, והסיפורים הללו יוצרים תגובה רגשית רבת ערך - חשוב לזכור ואסור לשכוח. יחד עם זאת, ישנם גם קולות אחרים, שקטים יותר אך לא פחות חשובים - קולות של תקווה, של בחירה בחיים, של חוסן נפשי בלתי יאמן. שתי דוגמאות מוכרות הן ויקטור פרנקל ואתי הילסום. אדי ג'אקו, מהווה דוגמה נוספת - שורד שואה שבגיל 100 הכריז על עצמו: "אני האיש הכי מאושר בעולם".

סיפורו של ג'אקו איננו רק סיפור הישרדות, אלא עדות חיה ליכולת של האדם לבחור באושר גם לאחר שחווה את טראומות וסבל בלתי ניתנים לתיאור. זהו סיפור על זוועות, אובדן וכאב, אך גם על אהבה וחברות, ועל אופטימיות בלתי מתפשרת.

ילדות וזהות בדויה

אדי ג'אקו נולד בשם אברהם ג'וקוביץ' בעיר לייפציג שבגרמניה בשנת 1920. בילדותו חי חיים נוחים יחסית, אך הצל הכבד של האנטישמיות גבר ככל שהנאצים עלו לשלטון. כדי להבטיח את עתידו נשלח בגיל צעיר ללימודי הנדסה בפנימייה בטוטלינגן, סמוך לגבול שווייץ. מכיוון שליהודים נאסרה הכניסה למוסד, הוא נרשם תחת זהות בדויה כיתום גרמני בשם "וולטר שלייס". בחמש שנות לימודיו הוא לא פגש את משפחתו וחי בחרדה יומיומית מחשש שייחשף.

ב־9 בנובמבר 1938, יום סיום לימודיו שב אדי לבית הוריו בלייפציג. הוא מצא בית ריק, הוריו ברחו והסתתרו. הוא ישן בבית לבדו עם כלבתו האהובה, ובחמש לפנות בוקר, פרצו לבית נאצים במסגרת ליל הבדולח. לנגד עיניו, רצחו את כלבתו, בזזו והרסו את בית המשפחה - מבנה עתיק בן 200 שנה - היכו אותו באכזריות, ועינו אותו. לאחר מכן נשלח למחנה הריכוז בוכנוואלד.

אדי שהה בבוכנוואלד כחמישה חודשים. כשהתברר שהוא מהנדס מכונות, שוחרר ונשלח לעבודת כפייה במפעל גרמני ליצור נשק. ב־2 במאי 1940 הצליח אביו לאסוף אותו, והמשפחה נמלטה לבריסל בעזרת מבריח.

מחנות מעצר, אושוויץ, צעדת המוות

השהות בבריסל לא ארכה זמן רב... כעבור שבועיים נעצר אדי על ידי המשטרה הבלגית, ונשלח כגרמני (לא כיהודי) למחנה מעצר, ביחד עם כ־4,000 אזרחים גרמנים נוספים. ב־10 במאי 1940 עם הפלישה הגרמנית לבלגיה פורקו מחנות העצורים, ואדי נשלח במסע נדודים שהוביל אותו לדנקרק, ומשם לליון שבדרום צרפת.

בהיעדר אישורי שהייה אדי נעצר שוב - הפעם על ידי המשטרה הצרפתית - והועבר למחנה המעצר גירס. המחנה, שבו שהו כ־6,000 גרמנים, זכור לו כמקום "איום ונורא".

בפברואר 1944 החל הגיהינום האמיתי – אדי הוסגר לידי הנאצים ונשלח לאושוויץ, יחד עם הוריו ואחותו. הוריו נרצחו מיד, ואילו הוא שרד שוב בזכות היותו בעל מקצוע חיוני. באושוויץ חווה את התופת על בשרו, עבודות כפייה, השפלה, רעב, מחלות ומוות מסביבו. מה שנתן לו כוח באותה תקופה אפלה, היה חברו הטוב קורט ששהה לצידו במחנה.

בינואר 1945, עם התקרבות הצבא האדום יצאו אלפי אסירי המחנה ובתוכם גם אדי לצעדת המוות. היה זה מסע רגלי ארוך וקשה בתנאי קור קיצוני, בו נרצחו או מתו רבים. במהלך הצעדה הצליח אדי להימלט והסתתר לבדו ביערות הקפואים במשך מספר חודשים. כדי להסתיר את המספר שקועקע על זרועו היה עושה לעצמו חתכים ביד, ונותן לדם הקרוש לכסות את המספר. לבסוף, נמצא על ידי כוחות אמריקאיים ושוחרר, במצב בריאותי ירוד כל כך עד שהוגדר כ־"65% מת".

אחרי השחרור: מבריסל לאוסטרליה

ב־7 בספטמבר 1945, אחרי מסע ארוך שב אדי לבריסל. הוא פגש שם את פלור, שהפכה לאהבת חייו, ונישא לה. בהיותו מוקף באהבתה, עדיין שררה בתוכו ריקנות וייאוש: "הייתי לא יותר מרוח רפאים אומללה" כתב בספרו.הולדת בנו הבכור מייקל, שינתה את חייו: "באותו רגע החלים ליבי, ושמחת החיים חזרה אלי... נדרתי שמאותו יום והלאה ועד סוף ימי אהיה מאושר, אדיב ונדיב. אני אחייך".

המשפחה היגרה לאוסטרליה, שם נולד בנם השני אונורה. אדי ניהל מוסך, בנה לעצמו חיים מלאים ועשירים, מוקף באהבת אשתו, ילדיו ונכדיו. חברות ונדיבות היו נר לרגליו: "בלי חברים אנחנו אבודים. חבר הוא מישהו שמזכיר לך שאתה חי".

השליחות של חייו

את המשך חייו הקדיש אדי ג'אקו להפצת מסר של אופטימיות ותקווה: "כל עוד יש חיים יש תקווה, ותראו - אני נותרתי בחיים". הוא הפך למרצה מבוקש וכתב את סיפור חייו. הוא האמין שאושר אינו תלוי בנסיבות חיצוניות אלא בבחירה: "החיים יכולים להיות יפים, אם רק הופכים אותם לכאלה. זה תלוי בכם".

בכל הרצאה, בכל שיחה הוא נהג לקרוא למאזיניו "החברים החדשים שלי", והוסיף: "הייתי בתחתית הבור – אם אני יכול לגרום לאדם אחד לחייך, אני מאושר".

בשנת 2020 בהיות בן 99 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי "האיש הכי מאושר בעולם", שתורגם לשפות רבות (כולל עברית) והפך לרב מכר עולמי. בספר תוארו קורות חייו לצד תובנות פשוטות אך עמוקות על החיים. בלי להתייפייף, בלי להמעיט בזוועות, הוא מזכיר: לא כסף ולא כבוד יביאו אושר, אלא משפחה, חברות, נדיבות, והיכולת להיות נוכח ברגע.

הוא סירב לשנוא את הגרמנים – "שנאה היא מחלה", אמר – אך לא סלח להם ולא חזר לגרמניה עד יומו האחרון. את יחסו לגרמניה תיאר במילה "גועל" (Disgust).

ב־12 באוקטובר 2021, בגיל 101, נפטר אדי ג'אקו בשיבה טובה בחיק משפחתו. הוא האמין בכל ליבו, וכך אמר לא פעם: "אם יש גן עדן, השערים ייפתחו בפני כשאמות ויגידו לי 'אדי, היכנס.

גיהינום כבר היה לך עלי אדמות'."