• Yuval Tsur

15 דקות

עודכן: 10 בנוב׳ 2020

פרק ראשון, מאת: יובל צור*

דברים שאפשר לעשות ב- 15 דקות: לבשל ביצים קשות, לאכול ארוחת צהרים בחדר אוכל צבאי, לרוץ 3 ק"מ, לקרוא סיפור של 15 עמודים, לכתוב שלוש שורות לסיפור, חפוז וסיגריה, הזנקה.

הזנקה: ברגע ההזנקה מפעילה פקידת המבצעים סירנה וצוות הכוננות נדרש להמריא לאוויר בתוך 15 דקות - עליהם להתלבש בבגדי הטיסה, להגיע לטייסת, לקבל מפקידת המבצעים את פרטי המשימה, לבצע תכנון ראשוני, לקחת את ציוד הטיסה, ללכת למטוס, להתניע ולהמריא... 15 דקות – זה לא הרבה זמן, אך גם לא מעט, אם לא צריכים להשתין...

כוננים: צוות הכוננות כולל את צוות הטיסה - קברניט, טייס משנה ומכונאי מוטס, והצוות הרפואי – רופא, חובש, ושני לוחמים מיחידת החילוץ 669. במקביל נמצאים בכוננות מכונאים על הקרקע לצורך הכנת המטוס והיציאה לטיסה. הרכב הצוות הרפואי/לוחמים שיצאו לטיסה נקבע על פי פרטי המשימה. כל צוות הכוננות אינו יוצא מהבסיס, ומתחלף מעת לעת.

גף: הטייסת מחזיקה מטוס כוננות אחד (עם צוות כוננות) בבסיס הבית, ובהתאם להערכות חיל האוויר, עוד מטוס כוננות וצוות ב"גף", בסיס קדמי המקורב לאזורי הלחימה. בתקופות עמוסות במיוחד מפעילה הטייסת אפילו שני גפים. בעבר היה גף בסיני, בשארם, בבסיס עובדה, ומאז מלחמת לבנון עבר הגף לשדה התעופה מחניים, לחיפה ואחר כך לבסיס רמת דוד. בגף יש לצוות מבנים מבודדים משלו, כולל מוצב מבצעים ושני מסוקים בכוננות (אחד לגיבוי למקרה של תקלה טכנית). אנשי הגף מוחלפים בדרך כלל פעמיים בשבוע (ראשון וחמישי), ובמשך כל שהותם בגף הם נמצאים בכוננות של 15 דקות להמראה, כלומר "מרותקים" לבסיס, מחכים להזנקה, ובינתיים עוסקים בפעילות פנאי – קלפים, סרטי וידאו, שינה... מה שקרוי "אווירת גף".

...

הסירנה קורעת לי את החלום. אני מתיישב במיטה בבהלה. הזנקה, צריך להמריא תוך חמש עשרה דקות, מה השעה? שתיים ושתים עשרה דקות. כוסאומו, ישנתי פחות משעתיים, הד"ר הביא את שרון סטון ב"אינסטינקט בסיסי" בווידאו וראינו אותו אתמול בלילה במועדון עם כל הצוות. אחר כך נשארנו אני והלוחמים והרצנו את קטעי הסקס, קדימה, אחורה, פריים-פריים. עמד לי הזין בטירוף וכבר רציתי ללכת לשירותים לגמור עם זה... נעמה כבר שלושה שבועות בדרום אמריקה, ואני מרשה לעצמי מדי פעם... אבל כשבאתי לחדר, צור קרא ספר במיטה, שליד הכניסה לשירותים, אז לא יכולתי.

הלכתי לישון והיה לי קשה, וקשה להירדם. גם עכשיו הוא עומד, איך אני יוצא ככה מהמיטה? על הזין... הטלפון שליד המיטה שלי מצלצל, נועה פקידת המבצעים על הקו, "התעוררתם? פצוע במוצב צבעוני, לבנון", אני מלמל לה משהו וסוגר. האדרנלין מתחיל לזרום ומגרש את שרידי השינה, דפיקות הלב מואצות, בהלה קטנה: אני במחניים, קברניט, אני המפקד, וזו פעם ראשונה שאני מזנק כאן לטיסה כקברניט... ללבנון... "ארנון תירגע" אני אומר לעצמי, "אתה המפקד, כולם יעשו מה שתגיד, רק תגיד". קודם כל צריך להעיר את הצוות – "צור" אני צועק לטייס המשנה במיטה שלידי, רק כדי לגלות שהוא כבר יושב במיטה. "תירגע ארנון" הוא אומר לי, "יש עוד 14 ורבע דקות, יאללה, לך תשתין ראשון". צבר המכונאי המוטס עדיין נוחר במיטה שליד דלת החדר שלנו, אני זורק עליו את הנעל שלי. לבשתי את הסרבל, ריץ-רץ אחד והכל סגור, 20 שניות נוספות והנעליים עלי (כולל זו שפגעה בצבר). לא משתין. למי יש זמן? ליד הדלת אני מנער את צבר והוא יוצא מהמיטה, צליל של מים זורמים - צור משתין לו בנחת. עוד 13:15 דקות להמראה. אני רץ החוצה.

...

"ארנון לחוץ וממהר" אני חושב לעצמי תוך כדי השתנה. 15 דקות זה המון זמן: לרוץ למטוס זה בערך 5 דקות (בריצה איטית), ההתנעה לוקחת דקה וחצי, המראה עוד חצי דקה. יש זמן. החיפזון מהשטן. את פרטי המשימה אפשר לקבל בטיסה, להשתין ולשפשף שיניים לא. לכן אני לא יוצא לטיסה בלי להשתין ולשפשף שיניים, במיוחד כשמזנקים מתוך שינה. המים קרים ומרעננים לי את הפה, אני שוטף פנים והולך להתלבש. הלילה חשוך וקר, נלבש גטקס, וניקח מעיל, אני מסתכל על מתלה המעילים, "טוב, נו, ניקח גם את המעיל של ארנון".

...

אני רץ בשביל לכיוון מוצב המבצעים, אוויר קריר מלטף את פני, אולי אפילו אוויר קר... "שיט... שכחתי לקחת מעיל", לא, אין זמן, לא חוזר לחדר. שני הלוחמים מהצוות של 669 יוצאים בריצה מהמועדון ומצטרפים אלי, "מה קורה? שיחקנו קלפים ופתאום סירנה". אנחנו יורדים במדרגות למוצב המבצעים. נועה פקידת המבצעים רכונה על הטלפון, מקשיבה, היא מרימה אלי את פניה ואומרת – "במוצב צבעוני, פצוע אחד, עדיין יורים שם, אנחנו מבררים פרטים". "תני לצור את הפרטים אני רץ למטוס" אני עונה לה, ורץ החוצה. "אני רוצה לוחם ביחד עם הרופא במטוס" אני אומר ללוחמים, "תחליטו מי יוצא ותעלו מהר על מדים". 11:00 דקות. שני המסוקים שלנו חונים בעמדותיהם, צלליות אפורות ממתינות במנוחה שקטה. עוד רגע יופר השקט ברעש מנועים ודפיקות הלהבים. כמה דקות? 10:30. צבר מגיע למסוק, שני מכונאים כבר שם, מסירים את כיסויי המנוע. החובש ניגש אלי, "כדאי שאצא עם הד"ר, אני פאראמדיק, ויכול להציל חיים..." הוא אומר. אני חותך אותו מיד "חוצים קו ללבנון, לוחם יוצא עם הד"ר, אתה נשאר כאן ואל תפריע לי עכשיו, יותר חשוב – תמצא לי כבר את הד"ר, איפה הוא לעזאזל?", אני נכנס לתא הטייס ומתארגן להתנעה.

...

הגעתי למבצעים. נועה, חולצת טריקו לבנה, גזורה, בלי חזיה, טרנינג ורוד. כרגע קמה משינה במיטה שבמבצעים, שיער גלי פזור, פרוע, מרימה אלי את ראשה ומושיטה לי את דפית ההזנקה. אין לי יד פנויה, אני סוחב שני מעילים... מניח אותם, לוקח את הפתק: "מוצב צבעוני, פצוע אחד כנראה פצוע ראש, קשר ברשת עפרוני 35.15 אות קריאה מברג עפרוני." אני עובר לחדר השני, חדר צר וארוך, מלא ארונות, מפות תלויות על הקירות. זה חדר המודיעין שמשמש גם כמחסן לכל ציוד הטיסה שלנו. "איפה כולם?" אני שואל את נעה (יש בין שני החדרים חלון פתוח, כך שהיא שומעת אותי) "הלוחמים וארנון במטוס, את הד"ר והחובש לא ראיתי" "תקראי להם", עוד 8 דקות להמראה, רעש מנועי המסוק נשמע, הולך ומתגבר. ארנון מתניע. אני בודק במפה איפה מוצב צבעוני, אתראות מודיעין מסביבו, מרחק הטיסה, ממחניים, משם לרמב"ם, גובה המנחת, משקל נחיתה, מסתכל בפנקס. "מה עם הד"ר?" "כבר מגיע". או-קיי, אני מרגיש מוכן, ומתחיל להעמיס: תיק טייס משנה מלא וכבד, שלושה תיקים של ג'ורנאלים (אמצעי ראיית הלילה), שני מעילים, ואז אני מגלה גם שלושה נשקים - אם-16 מקוצר, ארנון היה אמור לקחת אותם למסוק... גם את זה הוא שכח, עכשיו גם הידיים שלי מלאות. זהו, אפשר לצאת. על ריצה אין מה לדבר, אני הולך הכי מהר שאפשר.

...

לחיצה על שעון הסטופר, מצמיד סטרטר מנוע ימין, רעש המתנע מתחיל, 12% סיבובי מנוע - פותח מצערת, לחצי דלק תקינים, לחץ שמן עולה, טמפרטורה עולה, הרעש מתגבר, הלהבים מסתובבות, המנוע מניע, טמפרטורה עולה, שלא תעלה גבוה מדי, מגיעה לסביבות ה 900 ויורדת שוב, מצוין, התנעה תקינה, 55% סל"ד ואני מנתק מתנע. חוזר על כל התהליך במנוע שמאל. סוגר מצערות לסרק ומסמן למכונאים לנתק מתח חיצוני. הם פועלים במהירות, כיף לצאת בהזנקה, הכל עובד מהר, בלי כל הבולשיט מסביב, בלי בדיקות מיותרות. מה עם צור? איזה צב... אני חייב לזרז אותו, ואיפה הד"ר? אני פותח מצערות, סיבובי הרוטור מהירים יותר, הרעש מחריש אוזניים, גם עם הקסדה על הראש. אולי הרעש יזרז אותם. מביט לאחור, צבר והלוחמים מעמיסים ציוד, החובש עומד בצד. בן זונה, למה הוא לא מביא את הד"ר?

...

הריאות לוחצות, אין לי אוויר... די, לא יכול לרוץ יותר, עובר להליכה, עדיין מתנשף... תרמיל הרופא קורע לי את כתף שמאל, יד ימין סוחבת את הצידנית עם מנות הדם, אבל הדם ביד כבר לא זורם... איפה איגור? פאראמדיק מצוין, אבל נעלם לי מהחדר. מזל ביש שכזה... ברגע הסירנה הייתי באמצע החרבון, ואחרי הקבבים של אתמול, אני לא יכול להפסיק באמצע. מה לעשות? התעכבתי... התנקיתי כמו שצריך, לא רוצה להסריח את המסוק... לא יודע כמה זמן עבר – אחר כך הוצאתי את הדם מהמקרר (ליד השאריות של הקבב), הנחתי בצידנית, התלבשתי ויצאתי לדרך. חייב לרוץ... הלהבים כבר מסתובבות, המון רעש. הם מתארגנים להמראה. אני ממש מאחר. לא יכול... הנה איגור - מה הוא עושה בחוץ? אני חייב אותו לידי במסוק, אין כמוהו בהחדרת עירוי, גם במסוק רועד, אני כבר מזמן לא עשיתי את זה... לא! אני לא יוצא בלעדיו! איגור רץ אלי, לוקח ממני את הצידנית ורץ לצידי, עכשיו אני מצליח לדבר: "איגור... מה... קורה...?" "לבנון, פצוע ראש, ארנון לוקח לוחם" לא יתכן. אני מגיע למסוק, צור מגיע יחד איתי, עמוס בציוד ומתחיל לפרוק. "צורי, אני רוצה את איגור איתי, הוא פאראמדיק" אני צועק מעל לרעש המסוק. "מה ארנון אמר?" הוא שואל. "לוחם, מה זה חשוב? אני חייב פאראמדיק", "לבנון, לוקחים לוחמים, יאללה, קפוץ פנימה חייבים להמריא" מה אעשה? איך אני מסתדר בלי איגור??? צור מרים אלי את מבטו כשהוא מוציא את הג'ורנאל ומרכיב על הקסדה, משהו בעיניים שלו נראה מרגיע, כמעט קורץ... משועשע... "יהיה בסדר איילון, פצוע אחד, לא סיפור..." הוא לובש את הקסדה ונכנס לתא. אני נושם נשימה עמוקה ועולה למסוק.

...

ארנון: "מה קורה? למה התעכבתם?"

צור: "הכל בסדר, שתיים ורבע דקות להמראה, יש זמן, צבר – מה קורה מאחורה?"

צבר: "דלתות סגורות, רשאי להמריא"

ארנון מרים קולקטיב (אחד מהגאי המסוק, נראה כמו מקל של מטאטא, שולט על הכוח שיוצרים להבי המסוק) והמסוק עולה באיטיות לריחוף חצי מטר מעל האדמה, וקורא בקשר: "מחניים, מברקן"

צבר (מקריא את מד הפיתול): "80%, 85, 90 שים לב..." (אסור לעבור 100% ומעל 104% זו ממש בעיה...)

ארנון: "מחניים מברקן – המראה!"

צור: "ישן הפקח, למה לא? יאללה בוא נמריא וזהו, יעירו אותו אחר כך"

ארנון: "ממריא" מושך עוד קצת בקולקטיב ודוחף את הסטיק קדימה... הרוטור מוטה קדימה והמסוק מתחיל לנוע באיטיות קדימה.

צבר: "92% 95%" בקול מתגבר: 98% 100% 100% "

לאט לאט המסוק צובר מהירות, עדיין נמוך מאוד מעל הקרקע, ארנון מרים בעדינות את הסטיק ומתחיל להתרחק מהקרקע, עוד מהירות נצברת, מורגשות רעידות קלות – עילוי המעבר הגיע, משיכה קטנה בקולקטיב (צבר בקול רם: 100% פיתול!) ועכשיו מתרחקים מהקרקע, המהירות עולה, הגובה עולה. במהירות 60 קשר ארנון מוריד את הקולקטיב ל 85% פיתול וממשיך בטיפוס.

ארנון (קורא בקשר לנועה במבצעים): "מבצר מברקן – קבלי המראה"

צור: "14 ורבע דקות, המראנו בזמן"

אחרי כמה שניות נועה עונה: "ברקן קיבלתי, בהצלחה"

ארנון: "יש עדכונים?"

נועה: "שלילי. פצוע ראש, מצב בינוני"

ארנון: "תעירי את מחניים ותודיעי לו שהמראנו"

נועה: "רות, בהצלחה"

מטפסים לגובה. לילה חשוך, אורות הישובים מסביב מתחילים להתגלות. משמאל רכס צפת מואר באור חזק, למטה קיבוץ מחניים, חצור, אליפלט... קול מנומנם נשמע בקשר: "ברקן כאן מחניים עברו למרחב".

מרחב הוא בקר הטיסה של חיל האוויר היושב מול מסכי המכ"ם ביחידת הבקרה בהר מירון ומנהל את הטיסות במרחב הצפון, הוא עומד בקשר ישיר עם מפקד מוצב השליטה בבור של חיל האוויר, ועם מפקד חיל האוויר בעצמו במידת הצורך. צור מעביר את התדר במכשיר הקשר.

ארנון: "מרחב מברקן"

בקר: "ברקן חמש"

צור: "נו, לפחות הבקר עירני"

ארנון" שקט עכשיו" ועונה בקשר: "מתקרב לקריה (קרית שמונה) האם יש פרטים נוספים?"

בקר: "שים לב, עדיין יורים שם, אין אישור חציה"

הד"ר מדבר עם ארנון: "תבדוק מה עם הפצוע"

ארנון (לבקר בקשר): "מה מצב הפצוע?"

בקר: "פצוע ראש בינוני... מיד מברר"

...

התייצבנו בגובה, טיסה ישרה ואופקית, סקירת מכשירים מהירה – המנועים בסדר, גם נתוני הטיסה. קרית שמונה לפנינו, משם ממשיכים למטולה, והלאה ללבנון... לבנון... הזנקה ראשונה שלי, קור מקפיא בגב, תרגיע, צבעוני זה ממש קצת צפונית למטולה לא הרבה, צריך לבדוק עם צור את הגישה למנחת... וואי וואי, כוסאומו, אני מת להשתין. לא חושב על זה. צריך לקרוא לכוח, "התדר מוכן?" אני שואל את צור, יאללה זקן תזדרז כבר... הוא בכלל רכון על מחשב הניווט, מכניס את נ.צ. הנחיתה כנראה. "צור מה קורה?" "סבלנות" הוא עונה לי, סבלנות בתחת שלך!!! אנחנו בקרית שמונה! תזדרז. אל תהרוס לי את ההזנקה הזו...

...

בקר: "פצוע קשה, המצב מידרדר"

ד"ר (מדבר בתוך המסוק): "חייבים להיכנס, מהר"

ארנון: "מבקש אישור חציה"

בקר: "עדיין אין אישור. יורים שם"

ארנון: "צור – התדר של הכוח מוכן?"

צור: "סבלנות, יש נ.צ., מכניס את התדר"

ארנון: "רק תזדרז..."

צור: "התדר מוכן, תקרא למברג עפרוני"

ארנון: "מברג עפרוני מדרדר (כינוי למסוק) ברקן איך נשמע, עבור?"

שקט. כולם מקשיבים. שקט.

ארנון: "עפרוני עפרוני, מברג עפרוני איך שומע את דרדר ברקן?"

שקט. כולם מקשיבים. שקט.

ארנון: "צור, תבדוק את התדר, זה צריך להיות 34:15 ?"

צור בודק בדפית: "שיט, טעות, 35:15, או קיי קרא לו עכשיו"

ארנון: "מברג עפרוני מדרדר ברקן איך נשמע, עבור?"

"דרדר כאן מברג עפרוני שומע אותך חמש חמש עבור"

ארנון: "מברג האם אתם מוכנים בנקודה?"

"אנחנו מוכנים, מחכים לכם, מתי אתה מגיע? עבור"

ארנון: "האם יש ירי לידכם?"

"דרדר שים לב, אנחנו במדרון אחורי, הירי רחוק, תגיעו מהר, תגיעו מהר"

...

אנחנו כבר קרובים למטולה, חייבים לקבל אישור חציית קו, או לפנות לאחור. לחץ בשלפוחית השתן, עכשיו גם הבטן מתחילה לכאוב, מה אחרי מטולה? לאן אני טס? לבנון, זה לא צחוק, יורים שם, צריך להנמיך, ומה עם חוטי חשמל? צריך ללמוד את הנתיב, והפצוע במצב קשה, אני לא לוקח מתים בהזנקה ראשונה... ומה עם אישור חציה? רגע, נעשה סדר. תנשום. תחשוב. "צור, תראה לי את המנחת", סופסוף הוא מתפקד יפה הזקן, מרים אל מולי את המפה ומראה באצבעו: "מטולה, עם הכביש צפונה, הרכס עולה ושם משמאל המוצב, הנ,צ. שקיבלנו חצי ק"מ דרומית למוצב במורדות ההר" "חוטי חשמל?" "לאורך הכביש, וסביב המוצב, חוץ מזה - נקי". מרחוק אני רואה פסים צבעוניים בכתום ואדום, זיקוקים קטנים. זה יריות. "יורים שם, יורים" צור אומר בהתרגשות. שוב קופא לי הגב, אבל הירי רחוק ואנחנו גבוהים מעליו. אי אפשר להיכנס לנחיתה בתוך ירי, מסוכן מדי. אבל אנ'לא משאיר את הפצוע למות!!! לא בהזנקה הראשונה שלי... מה אני עושה עכשיו??? "רואה את הירי?" צור שואל. "כן" "מברג אמר שזה רחוק ממנו, בצד השני של ההר, בוא ננמיך ונבוא מתחת קו הרכס, לא נהיה חשופים לירי" וואללה, יש סיכוי, רעיון טוב לזקן. צריך רק לברר איפה הפצוע. ומשקל נחיתה. ותדריך לצוות. ואין לי עוד אישור חציה מהקודקודים בקריה...

...

ארנון (קורא בקשר לעפרוני): "מברג עפרוני, כאן דרדר, האם יש לך קסילופון?" (כינוי לפנס אינפרא אדום מנצנץ, כזה שנראה היטב בג'ורנאל ולא נראה בעין "בלתי מזוינת")

"כאן מברג מפעיל קסילופון לכיוון דרום"

צור: "קשר עין עם הכוח, ארנון רואה?"

ארנון: "קשר עין, כן זה מדרום לירי, נוכל להיכנס" קורא לבקר בקשר: "מרחב כאן ברקן, שים לב יש לי קשר עם הכוח, וקשר עין עם הירי, זה רחוק, מבקש אישור חציה"

בקר: "המתן. מברר"

ארנון: "פצוע קשה, אני נכנס"

בקר: "המתן"

ארנון, לצור: "שיזדיינו כולם, אנ'לא מפקיר אותו, בוא נתארגן להיכנס, משקל נחיתה?"

צור: "בדקתי, פצוע אחד אין בעיה, אבל אני מציע שנחכה לאישור"

ארנון: "ננמיך בינתיים ונחכה, ד"ר שומע? כולם שומעים אותי?"

איילון: "שומע, שומע".

ארנון: "שימו לב, פצוע אחד, ראש, כנראה קשה, אין לנו זמן ויורים שם. Scoop and run, איך שאני נוחת אתם יורדים, צבר נשאר ליד הדלת עם הקשר, אתם אוספים את הפצוע זורקים אלונקה למסוק ומיד ממריאים. ד"ר בלי להתעכב. אין זמן יורים שם."

איילון: "או קיי"

ארנון: "צבר?"

צבר: "קיבלתי".

ארנון: "יאללה נכנסים, מתארגנים לחצייה"

צור: "מכשירי קשר מכוונים, מחשב ניווט מוכן, מצפנים מאופסים, מכשירי מנוע תקינים, כיבוי תאורות, מכבה, כבויות. מה עם אישור חצייה?"

ארנון: "קיבלתי. עלי"

צור קורא לבקר: "מרחב מברקן – מבקש לקבל אישור חצייה"

ארנון: "תגיד מה 'תה עושה? תתרכז בניווט!"

ארנון מנמיך את המסוק וטס ליד מטולה, בעזרת הג'ורנאל ניתן לראות כבר את הקרקע. גדר המערכת נראית בבירור, הוא חוצה אותה צפונה וטס לאורך הכביש. הנצנץ המסמן את מיקום הפצוע נעלם מהעין.

צור: "תמשיך עוד לאורך הכביש, פיתול ימינה, אחר כך שמאלה, מאתיים מטר ופונים לשמאל, שים לב לחוטים בצד הכביש"

ארנון: "קשר עין עם הכביש" קורא למברג: "מברג עפרוני אנחנו מתקרבים אליך, תמשיך עם הקסילופון, אם אתה שומע אותי מעליך תודיע"

"דרדר אני שומע אותך מתקרב מדרום הרוח אצלי בצפון"

צור: "קשר עין עם הנצנץ, שמאלה, שמאלה"

ארנון: "קשר עין, מתארגן לנחיתה, וואוו, מה זה היה???"

שני פסי אור חולפים מעל החלון.

צבר: "יורים עלינו, יורים עלינו..."

ארנון (בשקט): "ממשיך לנחיתה, תהיו איתי"

בקר פתאום נשמע בקשר: "ברקן ממרחב, קבל אישור לחצייה"

ארנון (לבקר): "ברקן קיבל, יקרא אחרי המראה"

שקט בקשר.

צור: אנחנו נמוכים כנראה לא שומע"

"דרדר דרדר אתה עולה עלי"

ארנון: "מברג, אני בקשר עין נוחת אצלך, תעלו את הפצוע בזריזות"

"רגע, התורן (רופא) עוד מטפל בו, תמתינו רגע"

בתהליך הנחיתה מקטין ארנון את המהירות, הוא טס בגובה נמוך עולה במעלה ההר, ומקטין עוד את המהירות ליד הנצנץ, כמעט נעצר. צור וארנון סורקים במבטם את השטח, מחפשים משטח נחיתה מתאים, ללא אבנים גדולות, שיחים או גדרות מתכת.

צור: "תתקדם עוד קצת, ושמאלה"

ארנון לוקח דווקא לימין, ונעצר לריחוף.

צבר: "85%, 90%, 100%, 100%" שוב הקול שלו עולה לטונים גבוהים. זה השלב בו נדרש כוח מירבי. ארנון מושך עוד קצת כדי לעצור את השקיעה לקרקע.

צבר (חצי צעקה): 104%!!! 104%!!! זהו לא יותר" ארנון משחרר קצת והמסוק שוקע, פוגע בקרקע בכבדות, מתנדנד קצת, ארנון מוריד קולקטיב והמסוק מתייצב על הקרקע.

ארנון: "לפתוח דלתות, תביאו אותו. זריז"

איילון והלוחם קופצים החוצה ורצים. נעלמים מימין למסוק. צבר עומד בחוץ עם הקסדה לראשו.

...

אני תיכף משתין מהאוזניים, וואיי וואי, מה זה? עוד יורים כאן? "עוד כדור חלף מעלינו" צור אומר. יאללה שיחזרו כבר, שיביאו את הפצוע אין זמן לטפל בו כאן, כולנו ניפגע... ניפגע? בהזנקה הראשונה שלי... לא יכול להיות. שגם לא ימות לי. יאללה מה קורה? איזה איטיים פה כולם. הד"ר לא ממושמע, בטח עצר לשיחה עם הרופא של הכוח, מחליפים חוויות. נו מה קורה? אני יורד לזרז אותם. אולי גם להשתין... "צור – קח הגאים אני יורד לזרז אותם, אי אפשר ככה" "לקחתי" צור מאשר ואני פותח את חגורות הבטיחות, פותח את הדלת ויורד. שני צעדים ואני מתקפל, השלפוחית כל כך מלאה שאני לא יכול לזוז, ההליכה מגבירה את זה, אני כמעט משתין במכנסיים (סרבל). אני מצליח לדדות קדימה, לא רוצה שצור יראה אותי משתין, באמצע לבנון, תחת ירי, לא נעים. מאחורי איזה שיח אני מתכופף מעט, פותח את הסרבל... וואוו, איזו הקלה, יש לי לפחות שלושה ליטר לפרוק... הרוח מהמסוק עושה לי בעיות, לא חשבתי על זה, השתן מתפזר, טיפות על הנעליים, גם על הרגליים והסרבל, אנ'לא יכול להפסיק עכשיו.

...

הגענו אל הפצוע, במבט ראשון נראה מוכן. יש עירוי בווריד, אני נרגע. לא אצטרך להכניס עירוי... הרופא של הכוח רוכן לידו. "מה המצב?" אני שואל. "מיוצב, קשה" הוא עונה לי "נתתי לו מורפיום לפני חצי שעה, ח"ע ונוזלים" "מדדים?" "לא משהו, תצטרכו להמשיך להנשים". "יאללה להעמיס" הלוחם אומר. מרימים את האלונקה ורצים לכיוון המסוק, אני לוקח את מכשיר ההנשמה מהרופא ורץ ליד האלונקה, נתקל באבן ונופל. איבדתי אותם, הם רצים קדימה, מה עם ההנשמה? אני קם. האלונקה על המסוק, אני מגיע, הפצוע מחרחר, למה לא מנשימים אותו? אני קופץ למסוק, תופס את מכשיר ההנשמה ומתחיל לפמפמם. "יאללה להמריא, אני צועק, ורק אז מסתכל קדימה – איפה לכל הרוחות ארנון? מה קורה כאן? צור מסתכל עלי במבט... איך נאמר... משועשע? צמד ליצנים, וכאן גוסס לי פצוע, אני ממשיך להנשים והוא ממשיך לחרחר... די זה כבר לא לגילי הקטעים המסריחים האלה... "תמשיך להנשים" אני קורא ללוחם, והוא לוקח את מכשיר ההנשמה, אני מכין את השוקר החשמלי לפעולה, יש לי חשש שזה השלב הבא... בשעה טובה ארנון מגיע, הוא נראה מרוט, מה עובר עליו? אני ממש מודאג מהטייס הזה... מחבר את הפצוע למוניטור, דופק איטי, מאיט. המסוק עולה לריחוף, מיטלטל, הדופק יורד, אני מאבד אותו, צריך להכין שוק חשמלי. המראנו, אני מפעיל את השוקר, המסוק פונה והיד שלי רועדת, לא הצליח לי. המוניטור מתחיל לצפצף בפראות, חייב לתת עוד שוק, עכשיו זה מצליח, המוניטור נרגע. מחפש זריקת אדרנלין בתיק, לא מוצא, הופך את התיק, פלסטרים, בקבוקונים ותחבושות נשפכים על רצפת המסוק, הנה המזרק. איך אפשר לעבוד ברעידות האלה? "תמשיך להנשים" אני צועק ללוחם כשנראה לי שהוא מתעייף. לחרדתי אני רואה שהעירוי יצא לו מהווריד, הנוזלים מטפטפים גם הם על רצפת המסוק, דם, נוזלי עירוי ובקבוקים שבורים, בלאגן אחד גדול. לפחות הלב דופק. ההנשמה עובדת גם. שנתמודד עם העירוי? קשה לי לראות, חשוך, היד שלי רועדת, מנסה למצוא את הוריד, דוקר פעם אחת ועוד פעם, רק דם יורד שם... פעם שלישית אני חופר, עד שזה נכנס למקום. אפשר לנשום. להרגע. ארבע נשימות ארוכות, אני מחזיר לעצמי את הביטחון, ואומר בקול הכי רגוע שאפשר: "תודיעו לרמב"ם שיכינו חדר טראומה ומומחה ראש" ארנון מאשר לי. הוא כבר יודיע, מעניין איפה אנחנו, האמת? הוא מדאיג אותי, אבל אין לי ברירה אלא לסמוך על הילד הזה שינחית אותנו בשלום.

...

הדרך חזרה תמיד רגועה יותר, ההרים אינם גבוהים יותר בדרך חזרה... חצינו מזמן חזרה לשטח ישראל, הדלקנו תאורות, טסים בגובה. הנתיב מוכר בעל פה, דרומה עד יפתח ומשם כיוון 235 לרמב"ם, מעל כרמיאל, אחר כך נרד מהרכס, נראה את מפרץ עכו המואר, ורמב"ם בצד שמאל. רגוע. צחוקים עם ארנון... אני בטוח שבהזנקה הבאה הוא לא יוותר על השתנה.

...

ארבע לפנות בוקר. נחתנו כבר במחניים, המכונאים כבר במסוק, מתדלקים, שוטפים את הדם ומכינים אותו בזריזות להמשך הכוננות. נועה קיבלה את פנינו בפרצוף מנומנם, ובגופיה קרועה. יש בשביל מה לחזור הביתה.

ארנון בטלפון, מדבר עם מפקד הטייסת, ביקש לשמוע איך עברה ההזנקה הראשונה שלו, איך שהוא נוחת. גם איילון בטלפון השני, מדבר עם הקמב"ץ ביחידה שלו 669, ומוסר דיווח.

"אמרתי לעצמי, אין מצב שאני לא נכנס, לקח להם כל כך הרבה זמן לאשר חצייה, אתה חייב לבדוק איתם מה קרה, הפצוע עוד רגע היה מת. הם לא רצו לאשר כניסה לשטח, כנראה בגלל הירי, אבל אני ראיתי איפה הפצוע, הם הדליקו קסילופון וראינו אותו ממטולה, וראיתי שהירי רחוק בצד הצפוני של הרכס, לא מפחיד אותי הירי הזה, אז החלטתי לבוא בגובה נמוך, מתחת לקו הרכס, מתחת לקו הירי... זה עבד מצוין. נחתנו, Scoop and run, פחות מדקה על הקרקע, וחזרנו לרמב"ם. חלק. הלך חלק"

"תשמע הוא כמעט מת לי בידיים, תוך כדי המראה ותוך כדי טיסה, עם כל הרעידות אני מנשים אותו ביד אחת, מכין שוקר בשניה, נתתי לו שוק, וזריקת אדרנלין ובסוף גם אני רואה שהעירוי יצא. אז הכנסתי עירוי לווריד תוך כדי טיסה, בניסיון ראשון, עם כל הרעידות האלה... טוב, נו, זו המומחיות שלי, אין לי בעיה עם זה. הכל אני אעשה, רק שלא ימות לי בידיים".

כן.כן. אנחנו נפלאים. רק לשפשף שינים וללכת לישון. לארנון, הייתי ממליץ גם להתקלח...

------------------------------------------------------------------------

* יובל צור שרת בחיל האוויר כטייס משנה במסוקי אנפה בטייסת "ציפורי המדבר". הסיפור דמיוני, הדמויות והאירועים המתוארים בו אינם אמיתיים, אך הוא מבוסס על החוויות בטייסת, והפרטים הטכניים הנוגעים להטסת מסוקים מדויקים. זוהי לא ההיסטוריה של הטייסת, אך יכולה היתה להיות.

7 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

סיפורים שנכתבו בסדנת כתיבה, הדמויות והסיפורים דמיוניים, אך נכתבו בהשראת החוויות שלי בטייסת. זו לא ההיסטוריה של הטייסת, אך יכולה היתה להיות.

סיפורים שנכתבו בסדנת כתיבה בעריכת איתי בחור ב-2009, סיפורים דמיוניים בהשראת חוויותיי מהטייסת. זו לא ההיסטוריה של הטייסת אך היתה יכולה להיות