סיפור חייה וגישתה של אתי הילסום

אתי הילסום

ביובש עיתונאי ניתן לתאר אותה כיהודייה הולנדית שנספתה באושוויץ ב- 1943, בהיותה בת 29.

היא גדלה במשפחה מתבוללת בהולנד, וחייתה את שנות המלחמה כאישה צעירה באמסטרדם, שם השלימה תואר ראשון ושני במשפטים ולמדה גם שפות סלאביות. היא התפרנסה מהוראת השפה הרוסית ותרגום מרוסית. היא היתה אישה אנרגטית וסוערת, נתונה למצבי רוח, משוחררת מינית, שחייתה בסביבת חיים נוחה, סטודנטיאלית ואינטלקטואלית.

במהלך המלחמה ובפרט בשנים 1941-1943 היא כתבה יומן ובו תיעדה את מחשבותיה וחוויותיה, תהליך התפתחות רוחנית אישית אותו עברה, בתוך מערבולת השואה.

היא סירבה להיות קורבן, היא סירבה לשנוא. עם כל הקושי והאימה שסביבה, היא מצא בתוך תוכה את אלוהים, ונשארה מלאת חיים ושמחה, במסע אישי של הכרת תודה והפצת הטוב. היא מציעה לנו דרך אחרת להסתכל על השואה ועל מלחמות, סבל וכל קושי אחר, וגם דרך רוחנית לראות את האלוהים.

"החיים יפים בעיני ואני מרגישה את עצמי חופשיה. השמים שבתוכי גדולים ורחבי ידיים כמו השמיים שמעלי. אני מאמינה באלוהים ואני מאמינה בבני האדם ואני מעזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזויפת. החיים קשים, אבל זה לא נורא. צריך להתחיל בכך שנתייחס אל עצמנו ברצינות, השאר כבר יבוא מאליו... אני אדם מאושר, ואני מברכת על חיי, כן, גם בשנה הזאת, שנת 1942 לספירה, השנה המי-יודע-כמה-למלחמה".

במלחמה שבה רבים איבדו את אלוהים, היא מצאה אותו ועבדה אותו באמונה ובדרך משלה.

כשרבים שקעו לייאוש ואימה, היא נשארה מאושרת ומאמינה בכוחותיה הפנימיים וברוח האדם.

היא חיפשה את האנושי בכל אדם שפגשה, חברים, מורים, מוכרים בשוק... וגם אצל הגרמנים.

היא מצאה בתוכה שלווה עוצמתית, ולקחה על עצמה כשליחות לתמוך ולסייע לאחרים.

היא מהווה השראה למחפשים דתיים, למחפשים רוחניים, לאנשי טיפול וסיוע, למאמינים בטוב שבאדם ובעולם, ולכל מי שמאמין ברוח האדם ובחופש לחיות.

כאן נביא את סיפור חייה ותהליך ההתפתחות הרוחני שעברה, כפי שמשתקף מן היומן שלה ומהביוגרפיה שלה באתר מכון המחקר EHOC שהוקם על שמה בעיר הולדתה בהולנד.

מי היית אתי הילסום?

הרקע המשפחתי: כישרונות גדולים על בסיס רופף

אתי הילסום, אסתר, נולדה בהולנד בעיירה מידלבורך ב- 15.1.1914.

ב- 1924 כשהיתה בת 10, עברה המשפחה לעיירה קטנה בשם דוונטר על גדות נהר האייסל, לאחר שאביה קיבל משרה כמורה בגימנסיה (בי"ס תיכון) בעיירה.

לוי (לואי) הילסום אביה של אתי, נולד ב 1880 והיה נכדו של רב חשוב בקהילות צפון הולנד, איש ספר, משכיל ומלומד. לוי חלם להיות כנר אך מכיוון שלא ראה ולא שמע היטב נאלץ לוותר ופנה לאקדמיה. הוא למד שפות קלאסיות באוניברסיטת אמסטרדם וסיים דוקטורט בהצטיינות ב-1908. מאז שימש כמורה והחליף מספר בתי ספר והמשפחה עברה בעקבותיו לעתים קרובות. בדוונטר התייצבה המשפחה, כשלאחר ארבע שנים הפך לוי למנהל הגימנסיה תפקיד אותו מילא עד שנאלץ להתפטר בעקבות חוקי הגזע של הגרמנים ב- 1940. הוא מתואר כאיש שקט ומופנם השקוע בעצמו ובספריו, מנהל קפדן ונוקשה, אך עם תלמידי הכיתות הגבוהות זה היה סיפור אחר והם נהנו מהידע הרב שלו בתרבות הקלאסית.

אימה, רבקה (ריבה) ברנסטיין נולדה בשנת 1881 ברוסיה ובצעירותה סבלה מהפוגרומים שם. בגיל 26 לאחר אחד הפוגרומים היא ברחה לבדה מרוסיה והגיעה לאמסטרדם ב- 1907, שם פגשה את לוי הילסום. עוד באותה שנה הגיעו לאמסארדם בעקבותיה הוריה ואחיה הצעיר. לאחר כמה שנים היגרה המשפחה לארה"ב. ריבה, שנישאה בינתיים ללוי נשארה בהולנד. היא מתוארת כג'ינג'ית אנרגטית, שסבלה ממצבי רוח, לא יציבה ומתקשה לתפקד. היא נתפסה כאישה מוחצנת ודומיננטית, לא שגרתית ומוזרה.

לאתי, שהיתה תלמידה ממוצעת, היו שני אחים צעירים אינטליגנטיים, מוכשרים ובולטים כל אחד בדרכו: מישה (מיכאל) שנולד ב- 1916 והיה פסנתרן מחונן שכבר בילדותו ניגן קונצרטים מול קהל. בגיל 11 הוא נשלח לאמסטרדם שם חי אצל משפחת אומנה ולמד מוסיקה בקונסרבטוריון. יאפ (יעקב), שנולד ב- 1920 גילה כמה ויטמינים כבר כתלמיד תיכון, ובהמשך הצטיין בלימודי רפואה. שניהם גם סבלו מסכיזופרניה ועברו אשפוזים על רקע זה. אתי מעידה שהם גדלו במשפחה לא מתפקדת: הורים שלא ידעו להציב גבולות לילדים, לא העניקו חום וביטחון והקשר ביניהם היה קשה ומלווה במריבת בלתי פוסקות. אתי העריכה את אביה, ואל אימה היתה ביקורתית.

"מוזר: כשאבא נאנח אנחה קטנה ליבי נשבר כמעט, ואילו כשאימא אומרת בפאתוס: אני מרגישה כ ל כ ך נורא, כל הלילה לא עצמתי עין וכו', זה לא נוגע בי... פטפטנית שכמוך, אישה מגעילה, תפסיקי ליבב, כן, כן קשקשנית אחת. זה מה שאני אמרת לעצמי כשאימא יושבת ומדברת איתי. אימא היא טיפוס שמסוגל להוציא אדם מכליו".

"לאן שלא פונים כאן נתקלים בבעיות לא פתורות ומצבי רוח משתנים. הכול מבולבל כל כך ועגום. וזה משתקף באנדרלמוסיה שבבית... בבית הזה יש תערובת מופלאה של ברבריות ותרבות. העושר הרוחני נמצא בהישג יד, אבל הוא מפוזר כלאחר יד, איש אינו מממש אותו ואיש אינו שומר עליו. זה מדכא, זה טראגי-קומי, אני לא מבינה את הבית המטורף הזה, אבל אני יודעת שאין אדם שיכול לפרוח כאן."

ב- 1932 עם סיום ביה"ס התיכון (תחת ניהולו של אביה), עברה אתי לאמסטרדם והחלה לימודי תואר ראשון במשפטים, ולאחר מכן סיימה גם תואר שני במשפטים. היא למדה במקביל גם שפות סלאביות אך עקב המלחמה לא השלימה תואר. הישגיה בלימודים אינם גבוהים.

לאתי הייתה חיבה רבה לשפה ולספרות הרוסית. היא עבדה בהוראת רוסית בקורס באוניברסיטה ולתלמידים פרטיים, וגם מזכירה ביומן עבודה בתרגום מרוסית להולנדית. ביומניה היא מתייחסת באופן קבוע ליצירותיהם של רילקה, דוסטוייבסקי וטולסטוי. כסטודנטית, מבחינה פוליטית היא היתה שמאלית ואף הצטרפה לליגת הסטודנטים נגד מלחמה ופשיזם עם כמה מחבריה, אם כי לא היתה אקטיביסטית ותוארה כמי שדאגה בפגישות "לאווירה ולקפה".

באמסטרדם היא עברה מספר דירות ובסופו של דבר התמקמה בדירה של האן ויחריף, אלמן שחי בה עם בנו האנס, מבשלת גרמניה בשם קתה ושני דיירי משנה: הסטודנט לכימיה ברנרד והאחות מריה טאונזינג. אתי הייתה לאם הבית של האן ובהמשך הם ניהלו רומן (היא היתה בת 27, הוא בן 62). היא חיתה שם חיים נוחים כשתמיד היה אוכל בבית, מיטה מוצעת וחימום.

תחילת המסע הרוחני: המפגש עם ג'וליוס ספיר

בסוף ינואר 1941, בהיותה במהלך לימודיה לתואר השני, פגשה אתי את ג'וליוס ספיר, פגישה ששינתה את חייה.

ספיר, נולד ב- 1887 בפרנקפורט בגרמניה. בבגרותו היה סוחר מתכות במשך 25 שנה, ורק אחר כך החליט ללמוד פסיכולוגיה, תחום שהיה אז בתחילת דרכו. ספיר למד אצל קארל יונג הפסיכיאטר השוויצרי מייסד הפסיכולוגיה האנליטית, והוא עצמו פיתח את שיטת ה"פסיכוכירולוגיה" - אבחון פסיכולוגי המתבסס על קריאה בכף היד. בהמשך, היגר ב- 1939 מברלין לאמסטרדם בעקבות עליית הנאצים בגרמניה. ספיר נהג להציע לתלמידיו להזמין חברים שישמשו כ"מודל" בשיעורים שלו, וכך הגיעה אתי לאחד השיעורים כ"מודל" בעקבות הזמנה מאחותו של ברנרד. ספיר היה אדם כריזמטי ומושך, ואתי ביקשה להמשיך איתו לטיפול פסיכולוגי, שהחל ב- 3 לפברואר 1941. שיטות הטיפול שלו היו לא שגרתיות (הפסיכולוגיה עוד הייתה בהתהוות אז, ושום שיטה לא הייתה שגרתית...). הן כללו בנוסף לאנליזה גם קריאה בתנ"ך ובספרות (רוסית בעיקרה), מדיטציה וכתיבת יומן, וכן התגוששות גופנית. כבר בפגישתם הראשונה מתארת אתי את גופו הכבד המרתק את גופה שלה לרצפה, והבל פיו מעליה. ספיר עודד אותה לכתוב יומן, אותו היא החלה לכתוב ב- 9 למרץ 1941. בהמשך היא הופכת למזכירתו של ספיר (במילותיה "המזכירה הרוסייה") ולמאהבת שלו. ספיר בן ה-55 היה גרוש שהשאיר את גרושתו (לא יהודייה) ושני ילדיו בברלין, והיה מאורס באותה תקופה לתלמידה אחרת שלו, צעירה בת 25, הרטה לוי שחיה אז בלונדון ואיתה תכנן להינשא.

כשהתחילה את הטיפול היתה אתי נתונה למצבי רוח וכאבים גופניים. ביומן היא עוסקת בעצמה ובלבטים שלה, בקשיים, דיכאונות ובניתוח רגשותיה והמשיכה הארוטית כלפי ספיר ואחרים.

"עכשיו שוב עמידה על המקום, אי שקט לא ברור; בעצם זה בכלל לא אי שקט, אני מדוכאת מדי לזה. אולי אין זאת אלא העייפות הגופנית שכולם סובלים ממנה כל כך באביב הקריר הזה, אולי רק בגלל זה אני לא מוצאת בעצמי הד לדברים שמסביבי. אבל אני הרי יודעת שהגורם לכל זה הוא היחסים שלי עם ס. ומוטב שאזהר בכל צעד שאני עושה".

המגבלות המוטלות בתקופה זו על יהודי הולנד חודרות יותר ויותר לתוך הסיפור שלה: האיסור לצאת לטבע, האיסור להשתמש בחשמלית ובהמשך מסירת האופניים. יהודי הולנד ענדו טלאי צהוב עובדה שאיננה מוזכרת ביומן. ועדיין מרבית העיסוק שלה הוא בענייני הנפש שלה.

"ושוב מעצרים, טרור, מחנות ריכוז, היעלמות שרירותית של אבות, אחיות ואחים. אנחנו מחפשים את משמעות החיים ותוהים אם היא קיימת בכלל... אנחנו איננו אלא כלים ריקים, שההיסטוריה זורמת דרכם".

חייה מתנהלים במספר מעגלים: היא גרה בביתו של האן, מנהלת את משק הבית שלו ושל בני ביתו, במקביל לרומן מתמשך איתו לאורך כל התקופה. אחיה יאפ גר בקרבת מקום. היא נמצאת בחבורת ההולכים בעקבותיו של ספיר ומבקרת בביתו פעמים רבות ("בין ביתי לביתו הפרידו שלושה רחובות, תעלה אחת וגשר אחד"). בקומה שמעל ספיר התגוררו שתי סטודנטיות מהחבורה שהופכות לחברות טובות של אתי והיא מבלה איתן לא מעט ואף ישנה בדירתן. באוניברסיטה היא מתארת קשר עם מספר סטודנטים ומרצים יהודיים (שבהמשך מורחקים מהאוניברסיטה ונשלחים לבידוד במקומות מרוחקים). בעיירה בה גדלה נמצאת משפחתה ומספר חברי ילדות, ביניהם הסופר קלאס, שהיה הסופר היחיד שהכירה ואליו שלחה בסופו של דבר את יומנה.

הכרת תודה: השמים שבתוכי

נקודת מפנה חלה בגישתה לאחר שנה. בתום שנת 1941, מסכמת אתי את השנה שחלפה וכותבת:

"אם הייתי צריכה להגדיר במילה אחת את השנה הזאת – מ-3 בפברואר, כשצלצלתי בדלת בביישנות בפעמון ברחוב קורבט 27, וגבר מבהיל שאנטנה מזדקרת על ראשו בחן את ידיי – הייתי אומרת: העמקת המודעות. ועקב כך גם ניצול הכוחות הטמונים בי... למדתי להקשיב לעצמי. למדתי ללכת עם מה שצומח בתוכי, ולא עם הקולות שבאים מבחוץ. זאת רק ההתחלה, אני יודעת. אבל זאת לא התחלה צולעת, זאת התחלה שיסודותיה מוצקים."

היא מתבוננת לאחור, קוראת במחברותיה ורואה את השינוי שחל בה, איך הפכה לאישה שרואה את יפי החיים בכל מקום וספוגה בהכרת תודה. זאת לא כניתוק ומתוך התעלמות מהאירועים שסביבה, אלא דווקא מתוך חיבור לזמן ולמקום, בתשומת לב, עם בחירה מודעת לראות את היופי שיש סביבה. זה יכול להיות פרח שנפתח, ריח היסמין מתחת לחלונה, השמים, מפגש עם אדם אהוב.

במקביל להצרת צעדי היהודים באמסטרדם, היומן משתנה והופך לשיר הלל לחיים. היא חווה את קשיי המלחמה על בשרה, אך מסרבת להיכנע וממשיכה לראות את יפי החיים גם בנסיבות הללו. היא מחפשת את האנושי בכל אדם, ואפילו בקצינים הנאצים:

"וזאת החשיבות ההיסטורית של הבוקר הזה: לא שאיזה נער גסטאפו אומלל צעק עלי, אלא שבכנות לא התרעמתי עליו, להיפך, ריחמתי עליו ממש, והייתי רוצה לשאול אותו: היתה לך ילדות קשה כל כך, או שהחברה שלך בגדה בך. הוא נראה מעונה ורדוף... האשמה היא רק בשיטה שמשתמשת באנשים כאלה. ואם מדובר על חיסול, אז צריך לחסל את הרע שבאדם, ולא את האדם עצמו." ובמקום אחר: "הערב אצטרך להתפלל גם למען החייל הגרמני הזה. אחד מלובשי המדים הרבים לבש עכשיו פנים משלו."

למצוא את האלוהים: יופי אנושי לצד השמדה

נקודת המפנה הבאה היא מציאת האלוהים. במה שניתן לראות כסוף דרכה הרוחנית אתי מוצאת את האלוהים. "אולי זה ילדותי, רו, אבל הפכתי למאמינה באלוהים."

זה מגיע במקביל להכרה שהיהודים עומדים בפני השמדה. היא רואה את הסוף. הסבל והאימה שסביבה ניכרים בכל מקום, היא רגישה לדברים. אך דווקא אל מול ההשמדה היא מסרבת להרכין ראש, מסרבת לפחד מסרבת לוותר על ההכרה בטוב וביפה, ובאנושי – האלוהי שבתוכה.

ביוני 1943 היא כותבת: "אני מרגישה שאני צריכה למתוח קו מתחת לכל מה שנאמר עד עכשיו ולהמשיך מכאן והלאה בניגון חדש... בל נשלה את עצמנו הם רוצים בחורבננו ובחיסולנו... ובכן, עם ההכרה החדשה הזאת, שרוצים להשמיד אותנו כליל, אני משלימה. עכשיו אני יודעת. לא אטריד עוד אחרים בפחדים שלי"

"ועם כל זאת חיי הם יפים ורבי משמעות בכל רגע ורגע מהם... עלינו ללמוד לשאת את הסבל בעצמנו ולא להטיל על אחרים את משא פחדינו וקשיינו... זאת לא הרמת ידים, בהחלט לא. אז למה אני מתכוונת בדיוק? ...הסבל קיים מאז ומתמיד, ומה זה משנה בעצם איזו צורה הוא לובש? מה שמשנה הוא: איך האדם חווה אותו ואיך הוא מתייחס אליו ואם הוא מסוגל לראות בו חלק מהחיים "

האלוהים שלה איננו "שייך" לשום דת מוכרת או ממוסדת. אתי גדלה במשפחה יהודית מתבוללת. בכל היומן לא מוזכר אפילו פעם אחת ביקור בבית כנסת או כנסיה, או חגים ומועדים דתיים. היא מושפעת מקריאה בתנ"ך, בברית החדשה ובכתביו של סינט פאול (לו היא קוראת "היהודי פאול").

האלוהים שלה נמצא בתוכה: "אלוהים לא יכול לעזור לנו אנחנו יכולים לעזור לו". מדובר בעצם בהתכנסות פנימה וחיבור לאנושי הבסיסי שבתוכנו, ומכאן תבוא יציבות, שלווה ושמחה.

כהמשך טבעי לאותה תחושה מגיע הרצון להעביר את זה הלאה, ולסייע גם לאחרים להתמודד עם הקשיים הנוראים שבדרכם: "החיים והמוות, הסבל והשמחה... מעשי האכזריות הרבים מספור, כל זה מצוי בתוכי, כל זה הוא שלמות אחת ואני משלימה איתה כולה ומתחילה להבין יותר ויותר, גם אם איני יכולה להסביר לאחרים את מהות הדברים. הייתי רוצה לחיות חיים ארוכים כדי שאוכל להסביר את זה."

מימוש התפיסה: מותו של ספיר, המחנות, סוף הדרך

ידידיה מסדרים לה משרה ככתבנית במחלקת התרבות של "מועצת היהודים", הגוף המתאם בין היהודים והשלטון הנאצי, שממלא את פקודות השלטון. "מועצת היהודים" הכינה את רשימות היהודים שנשלחו למחנה ווסטרבורק ומשם לפולין. בתקופה זו כבר היה ברור שאין משם דרך חזרה. על אף שדובר על מחנות עבודה, נשלחו לשם גם נכים, חולים, זקנים ותינוקות... ולא התקבל שום מידע מההולכים. היו שמועות על השמדה והדבר היה ברור לאתי.

היא מתחילה לעבוד ב"מועצת היהודים ושונאת כל רגע. אחרי שבועיים בלבד, לפי בקשתה היא עוברת לעבוד במחנה בקבוצה של עובדי סיוע סוציאלי מטעם "מועצת היהודים". אתי לא יכולה לסבול את המחשבה שהיא תינצל בזכות קשריה, בעוד אחרים סובלים. היא יוצאת למחנה חדורה בתחושת שליחות לסייע, לתמוך ולהביא אור אל אחד המקומות הכי קשים שיש.

ב-30 ביולי 1942 היא מגיעה לראשונה למחנה וווסטרבורק. היה זה מחנה מעבר בצפון הולנד אליו נשלחו יהודי הולנד בדרכם להשמדה בפולין. המחנה בשטח של כחצי ק"מ מרובע אוכלס באלפי יהודים, לפי עדותה של אתי בזמני ה"שיא" שהו בו כעשרת אלפים איש. המחנה נוהל על ידי הצבא הגרמני בשיתוף פעולה של "מועצת היהודים". מדי שבוע, ביום שני בערב היתה מגיעה רכבת וביום שלישי בבוקר יוצאת מהמחנה, עם כאלף יהודים בקרונות הובלת בקר. בכל קרון כ- 70 איש, החולים הושכבו על מזרוני נייר, כשחבית אחת באמצע הקרון משמשת לצרכים. חיי המחנה התנהלו תחת אימת המשלוחים. תנאי המגורים היו קשים, בצריפים גדולים הפתוחים לרוח ולקור. אתי עבדה בבית החולים ונהגה להסתובב במחנה כולו. היא סייעה לכל מי שנקרה בדרכה, תושבי המחנה תיארו אותה כ"אישיות קורנת". היא תיעדה את המתרחש במחנה במכתבים שהעבירה ל"מועצת היהודים" בניסיון (די עקר...) לשפר את תנאי החיים של היהודים שם. מדי פעם היתה לה אפשרות לצאת לאמסטרדם, וכך העבירה מכתבים, חפצים שונים ותרופות לאנשים במחנה.

בין 29 ליולי ל- 15 לספטמבר לא כתבה אתי ביומנה (או שאולי, מחברת אחת נעלמה?) בתקופה זו שהתה רוב הזמן במחנה ווסטרבורק. ג'וליוס ספיר נפטר לאחר מחלה קצרה, ואתי הושפעה מכך נפשית וגופנית. גופה נחלש והיא שבה לאמסטרדם בספטמבר חולה. לאחר מכן חזרה שוב למחנה, וב-5 בדצמבר 1942 יצאה אתי בפעם האחרונה לאמסטרדם. שוב חלתה ונשארה באמסטרדם למשך 6 חודשים. בסופו של דבר ב- 6 ליוני 1943 היא חוזרת למחנה ווסטרבורק, ושבועיים אחריה ב-21 ליוני מגיעים הוריה ואחיה מישה למחנה, לאחר שנתפסו באחת הפשיטות האחרונות באמסטרדם. אחיה יאפ שהיה רופא בבית חולים באמסטרדם הצליח להימלט, אך נתפס ונשלח לווסטרבורק בסוף ספטמבר.

עוד שבועיים חולפים, והנאצים מבטלים את המעמד המיוחס של אנשי "מועצת היהודים" שעוזבים וחוזרים לאמסטרדם. אתי בוחרת להישאר במחנה כדי לתמוך במשפחתה ובאחרים, וכך היא הופכת מ"עובדת" ל"תושבת" המחנה בסוף יולי

1943. משפחת הילסום פונה לשלטונות הנאצים בשמו של מישה כפסנתרן מחונן, בבקשה לעבור לאתר מוגן ליהודים בהולנד. הבקשה נדחית, ובתחילת ספטמבר מגיעה הוראה מהאג לשלוח את משפחת הילסום לפולין.

ב 7 לספטמבר הם עולים על הרכבת לאושוויץ למסע של שלושה ימים בקרון.

יופי פלייסהאואר חבר קרוב של אתי ושותפה לעבודה במחנה, מתאר את היום הזה במכתב שכתב להאן ויחריף ובני ביתו (איתם התגוררה אתי באמסטרדם). במכתב שכתב ב 7.9.43 הוא כותב:

"זה היה פתאומי כל כך, וכל כך לא צפוי, מוזר... הידיעה הגיעה מהאג ביום שני בשעה מאוחרת. הפטור של מישה בוטל והוא יישלח עם בני משפחתו ב-7 לספטמבר. למה? זאת שאלה שבדרך כלל אין לה תשובה... וכך יצאו קודם ההורים ומישה אל הרכבת... והיא צעדה בשדרת המשלוחים, שרק לפני שבועיים תיארה אותה במילים בלתי נשכחות. עליזה, צוחקת, מילה טובה לכל מי שנקרה בדרכה, מלאה הומור מבריק, אולי קצת עצוב, אבל כל כולה אתי שלנו, כפי שהכרתם אותה"

"בעצם תמיד רצתה לנסוע למזרח. אני חושב שהיא גם שמחה קצת על החוויות הנכונות לה, על כך שהיא עומדת לחוש על בשרה את כל מה שמצפה לנו... לאחר שנסעה דיברתי עם הרוסייה הקטנה שלה ועם אחרים מבני חסותה. ודי בתגובה שלהם לנסיעה שלה להעיד על האהבה והאמון שהעניקה לאנשים אלה."

על פי התיעוד של הצלב האדום הוריה נספו באושוויץ בסמוך להגעתם.

מישה הועבר לגטו וורשה ומת שם בסוף מרץ 1944, ואתי נרצחה באושוויץ ב- 30.11.1943 . אין עדויות על גורלה במחנה.

אחיה הצעיר יאפ נשלח למחנה ברגן בלזן ונפטר קצת לפני שחרור המחנה, כאשר הנאצים החליטו לפנות אותו. באפריל 1945, בנסיעה ברכבות הפינוי נפטר יאפ שהיה חולה ובמצב גופני ירוד.

העדות האחרונה מאתי הילסום הגיעה מגלויה שהיא כתבה ברכבת וזרקה מבעד לחריצים בקירות הקרון. הגלויה שנכתבה אל קריסטינה, חברת ילדות שלה נמצאה על ידי איכרים הולנדיים ונשלחה למענה. בגלויה כתבה אתי: "אני בקרון הרכבת. אבא אמא ומישה בקרון סמוך. יצאנו שלווים ובטוחים. יצאנו מהמחנה בשירה."

אתי מימשה את דרכה הרוחנית, והביאה שמחה והכרת תודה למקומות הקשים ביותר. היא נפרדה מווסטרבורק בקריאת עולצת, היא "יצאה מהמחנה בשירה". היא מהווה מופת לעוצמתה של הרוח האנושית אל מול הקשים שבקשיים. מורה רוחנית שנוגעת באנשים רבים ודרכה נמשכת בנפשם ובדרכם.

אפילוג: היומן יוצא לאור

לפני שיצאה לווסטרבורק בפעם האחרונה, היה ברור לה לאן היא הולכת והיא נתנה את היומנים לחברתה מריה טאונזינג וביקש הממנה שלאחר המלחמה תעביר את היומנים לקלאס סמליק, שהיה הסופר היחיד שהכירה מהעיירה בה גדלה מידלבורך. היא קיוותה שהוא ימצא מו"ל לפרסם את יומניה. בני משפחת סמליק פנו למו"לים רבים בניסיון לפרסם את היומנים, אך אף אחד לא נאות לכך, והם הפסיקו לנסות לאחר מספר שנים. בנו של קלאס, שגם הוא נקרא קלאס סימלק, הפך לפרופסור לדתות וחוקר תנ"ך ויהדות. הוא נמשך לחקר האנטישמיות והעם היהודי לאור הסיפורים ששמע מאביו על גורלה של אתי הילסום. בשנת 1980 מצא קלאס הבן מוציא לאור, ולאחר שנה של עבודה מאומצת פורסם היומן, זכה לתפוצה רחבה ותורגם לשפות רבות (כולל עברית). סמליק כתב עוד כמה ספרים ומאמרים על אתי הילסום, והקים בשנת 2005 מכון מחקר על שמה של אתי הילסום באוניברסיטת גנט בבלגיה. המכון, EHOC קיים שני כנסים אקדמיים על מורשתה ב- 2008 וב- 2014. בשנת 2015 עבר מכון המחקר למידלבורך עירה של אתי הילסום.

מורשתה של הילסום הפכה לנחלת הכלל. "הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים" היא כתבה, במשפט שנבחר לסיים את יומנה. בגלגולי הזמנים והגורלות, ובאופן שבו היא נוגעת בלבבות רבים כל כך, אולי אפשר למצוא נחמה בעובדה שכך קרה.