• Yuval Tsur

אתי הילסום - ציטוטים מיומנה

מתוך הספר: השמיים שבתוכי - יומנה של אתי הילסום 1943-1941

תרגום: שולמית במברגר, הקדמה: אהרן אפלפלד, אחרית דבר: י.ח. חארלנדט

כתר הוצאה לאור.


החיים יפים:

להשפלה דרושים תמיד שני אנשים. המשפיל והמושפל, כלומר: מי שמניח שישפילו אותו. אם האחרון, כלומר הצד הפאסיבי, מחוסן נגד השפלות, הרי הן מתמוססות ונעלמות באוויר. לא נותר מהן אלא כמה גזירות מטרידות, שמשפיעות על חיי היום-יום, אבל אין בהן שום דבר משפיל או מדכא… צריך לחנך את היהודים לחשיבה כזאת.

הבוקר רכבתי על האופניים ונהניתי מהשמים הרחבים המשתרעים לפניי בשולי העיר, ונשמתי את האוויר הצח שאין עליו הגבלות. בכל מקום תלויים שלטים האוסרים על יהודים לפנות בדרכים המובילות אל חיק הטבע. אבל השמים משתרעים גם מעל לפיסת הדרך המותרת לנו.


איש אינו יכול לפגוע בנו, באמת שלא. אפשר להקשות עלינו, אפשר לגזול מאיתנו רכוש, להגביל את חופש התנועה הפיזי שלנו, אבל הפגיעה האמיתית בכוחנו באה מעצמנו, מעצם המנטליות שלנו. מתוך זה שאנחנו מרגישים את עצמנו רדופים, מושפלים ומדוכאים על כל מה שנעשה לנו. זה אנושי ומובן. אבל עם זאת: החבלה הגדולה ביותר נגרמת לנו בידי עצמנו.


החיים יפים בעיניי ואני מרגישה את עצמי חופשיה. השמים שבתוכי גדולים ורחבי ידיים כמו השמים שמעליי. אני מאמינה באלוהים ואני מאמינה בבני האדם ואני מעיזה לומר את הדברים האלה בלי בושה מזויפת. החיים קשים, אבל זה לא נורא. צריך להתחיל בכך שנתייחס אל עצמנו ברצינות, השאר כבר יבוא מאליו.

שלום אמיתי בעתיד ייתכן רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו, ויעקור מתוכו את השנאה לזולת, ויהיה מוצאו מה שיהיה, ויהפוך אותה למשהו אחר, אולי במשך הזמן לאהבה אפילו.



סבל והיחס אליו:

לומר שהאדם הוא אדון לגורלו, זאת אמירה פזיזה מדי. אבל נכון לומר שהאדם הוא שקובע בעצמו את היחס שלו לגורלו.


ברור שמדובר כאן בהשמדה טוטאלית! אבל הבה נישא גם אותה בכבוד.


להישאר נאמנה לכל מה שהתחלתי מתוך דחף ספונטני, אולי ספונטני מדי. להיות נאמנה לכל רגש, לכל מחשבה שהחלה לנבוט. להיות נאמנה במלוא מובן המילה, נאמנה לעצמי, לאלוהים, נאמנה לרגעים הטובים שלי. ובכל מקום שאהיה להיות "במאה אחוז".


ה"לעשות" שלי יתבטא ב"להיות"!... הייאוש נשר ממני ופינה את מקומו לכוח גדול יותר משהיה בי קודם. זאת ועוד: מי שלומד להכיר את כוחותיו ומגבלותיו ולהשלים עמם מוסיף לעצמו כוח.


בשלב מסוים משהו צומח בתוכך ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד.


הסבל איננו מתחת לכבודו של האדם. כלומר: אפשר לסבול בכבוד או באי כבוד.


כלומר: רוב האנשים בעולם המערבי אינם בקיאים במלאכת הסבל ומתמירים אותה באלפי פחדים. חיים שכאלה אינם חיים: פחד, כניעה, מרירות, שנאה, ייאוש. הו אלוהים, כל זה מובן כל כך. אבל מי שמאבד חיים כאלה הרי אינו מאבד הרבה… עלינו ללמוד גם לשאת את הסבל בעצמנו ולא להטיל על אחרים את משא פחדינו וקשיינו… הסבל קיים מאז ומתמיד, ומה זה משנה בעצם איזו צורה הוא לובש? מה שמשנה הוא: איך האדם חווה אותו ואיך הוא מתייחס אליו ואם הוא מסוגל לראות בו חלק מהחיים.


הסבל באמת גדול, אבל למרות זאת, לעתים קרובות אני הולכת בשעת הערב המאוחרת, כאשר היום שוקע מאחוריי עם עומקיו, אני הולכת בצעדים נחושים לאורך גדר התיל ואז זה פורץ ועולה מתוך לבי שוב ושוב – אני לא יכולה לעצור זאת, זה עולה כפי שהוא, כוח בסיסי הטוען: החיים הם משהו נפלא וגדול. מאוחר יותר יהיה עלינו לבנות את העולם חדש לגמרי, וכל עבירה נוספת וכל אכזריות נוספת המתרחשים כעת נצטרך לעמת עם חתיכה נוספת של אהבה וטוב לב שעלינו לכבוש ולמצוא בתוך עצמנו.



מלחמה ושלום:

שלום אמיתי בעתיד ייתכן רק כאשר כל אדם יגיע לשלום עם עצמו ויעקור מתוכו את השנאה לזולת, ויהיה מוצאו אשר יהיה, ויהפוך אותה למשהו אחר, במשך הזמן לאהבה אפילו, או שמא זאת ציפייה מוגזמת? ואהבת לאויבך כמוך. ומדוע שלא נאמין שזה אפשרי?


כשעמדנו בתחנה שאל יאן במרירות: מה גורם לאנשים שירצו להרע לאחרים? ואני עונה: אתה מדבר על אנשים, אבל אל תשכח שגם אתה אחד מהם. ולהפתעתי הסכים איתי ללא ויכוח. יאן הזעפן והעקשן. הרוע הזה נמצא גם בנו, המשכתי והטפתי. לפי דעתי אין פיתרון אחר, שום פתרון אחר, אלא להתרכז בעצמנו, ולבער את הרע מקרבנו. אני לא מאמינה שאפשר לתקן משהו בעולם בלי שנתקן קודם את עצמנו.


וזה נראה לי הלקח היחיד שאפשר ללמוד מהמלחמה הזאת: שצריך לחפש את הרע בקרבנו ולא בשום מקום אחר. ויאן הסכים איתי פתאום בלי שום ויכוח, והיה פתוח ושאל שאלות, ולא ענה לי בתיאוריות חברתיות נוקשות, כמו בעבר. הוא אמר: יש בזה גם משהו זול כל כך, ברצון הזה לנקום באחרים. בנטייה לחיות רק למען אותו רגע של נקמה. זה לא הפיתרון. עמדנו בקור וחיכינו לחשמלית, ליאן היו ידיים גדולות כחולות מקור וכאב שיניים. מה שאמרנו זה לזה לא היה תיאוריות. הפרופסורים שלנו עצורים, ידיד של האן נרצח והרשימה עוד ארוכה. ואנחנו אמרנו זה לזה: יש בזה משהו זול כל כך, ברצון הזה לנקום. אין ספק שזו נקודת אור.


הערב אצטרך להתפלל גם למען החייל הגרמני הזה. אחד מלובשי המדים הרבים לבש עכשיו פנים משלו.



החופש הפנימי:

רבים טוענים נגדי שאני אדישה ופאסיבית. ואומרים שאני נכנעת בלי מאבק. הם אומרים: כל מי שיכול, צריך לנסות להימלט מציפורניהם, זאת חובתנו. הם אומרים שאני חייבת לנסות להציל את עצמי. אבל הטיעון הזה מטעה. הרי כל אחד מנסה כרגע להציל את עצמו, בעוד שמספר מסוים של אנשים, מספר גדול מאד אפילו, חייב ללכת.


ומה שמוזר הוא, שאני לא מרגישה שאני לכודה בציפורניהם. אשאר כאן גם אם ייקחו אותי. כל המושגים האלה נראים לי בנאליים כל כך ופרימיטיביים, אני לא מצליחה לראות את ההיגיון שבטיעונים האלה.


אני לא מרגישה בכלל שמישהו אוחז בי בציפורניו, אני מרגישה שאלוהים מחזיק אותי בזרועותיו, אם לומר את זה במילים דרמטיות, ואם אני יושבת כאן, ליד שולחן הכתיבה האהוב והמוכר, או בעוד חודש אשב באיזה חדר חשוף קירות ברובע היהודי, או אולי במחנה עבודה בפיקוח של איש אס. אס. אני מאמינה שתמיד אחוש שאני נמצאת בזרועותיו של אלוהים. וגם אם יצליחו להרוס אותי פיזית מעבר לכך לא יגיעו. וייתכן שאקלע לייאוש או למצוקה שאיני יכולה לדמיין לי גם בדמיונותיי העקרים ביותר, בכל זאת, כל זה אינו אלא זוטה לעומת המרחב האינסופי והאמונה ועוצמת חיי הנפש.

איך זה קורה שאותה חלקת שדה מגודרת בתיל שגורל עמנו וסבל אנוש ממלאים אותה ועוברים דרכה, מעוררת בי זיכרונות נעימים כמעט? איך זה קורה שרוחי אינה נעכרת שם, להיפך: היא מצטללת ומזדככת? משום שלמדתי לקרוא את החיים וראיתי שאינם חסרי משמעות. למדתי לאהוב את החיים בין הסופרים והמשוררים והפרחים שעל השולחן הזה, ושם בין הצריפים, בין האנשים הרדופים והמעונים, מצאתי את החיזוק לאהבת החיים שלי. לא היתה כל סתירה בין החיים בצריף רדוף הרוחות ובין החיים בחדר השקט והמוגן הזה. אף לרגע לא ניתקתי מן החיים שחלפו כביכול. היה כאן רצף אחד מתמשך ורב משמעות.


אלוהים, אלה זמנים קשים מדי לאנשים פגיעים כמוני, אני יודעת שעוד יבואו זמנים אחרים, זמנים אנושיים, אני רוצה כל כך להישאר בחיים, כדי שאוכל להעניק לאחרים את כל הרגשות האנושיים הנשמרים בתוכי, למרות כל מה שעובר עליי יום יום.


ואין דרך אחרת להתכונן לקראת הזמנים החדשים, אלא בלבנו. ואי שם בתוכי מצויים אור וכוח ואהבה, שאינם מותירים מקום למרירות. אני רוצה כל כך להישאר בחיים, לתת יד לבניין הזמנים החדשים, לתרום את העוצמה שבי, כי אין לי ספק שזמנים חדשים יבואו, הרי אני חשה שהם גדלים בתוכי מיום ליום. זאת הייתה פחות או יותר תפילתי הבוקר, בלי לתכנן ולהתכונן כרעתי על ברכיי על המחצלת הקשה בחדר האמבטיה והדמעות זלגו על לחיי. ואני מרגישה שבזכות התפילה הזאת הצלחתי לעבור את היום.


827 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול